מלך לא דן? קריאה פוליטית משווה בגמרא ובשפינוזה / אליאב איבלמן

הקדמה

ב’מאמר תיאולוגי מדיני’ מתחיל ברוך שפינוזה מגמה עולמית של קריאת פשט התנ”ך והברית החדשה בעין ביקורתית. שפינוזה היה מקורי ואף הקדים את זמנו בביקורות ובמסקנות בעניין התנהלות מדינה, אך יחד עם זאת נראה שאותם יסודות מופיעים כבר בגמרא. במאמר אתמקד ביסוד אחד בו יש מכנה משותף בין הגמרא לשפינוזה, על אף ההבדלים. אתמקד באגדתא העוסקת במלוכה, כהונה, סנהדרין ויחסי הכוחות ביניהם, מתוך מסכת סנהדרין דף יט ע”א, ואשווה לרעיון של שפינוזה בנושא ביחס לסיבות להתמוטטות של ממלכת העברים.

קריאה ראשונית בסוגיה[1]

הגמרא פותחת בציטוט מהמשנה: “מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו”. רב יוסף עושה אוקימתא[2]  ואומר שהדבר נאמר רק על מלכי ישראל ולא על מלכי בית דוד, כי ידוע לנו שמלכי בית דוד שפטו, על פי הפסוק “בית דוד כה אמר ה’ דינו לבקר משפט” (ירמיהו כא). שואלים, איך יכול להיות שמלכי בית דוד דנים ולא דנים אותם? מסבירים על פי הפסוק מצפניה: “התקוששו וקושו”, ועל פי ריש לקיש שאומר: “קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים” – קודם כל אתה נידון ורק לאחר מכן אתה דן אחרים. אם כן, מובן שמלכי ישראל – לא דנים בעצמם ולא דנים אותם, ואילו מלכי בית דוד-יכולים לדון בעצמם ואפשר לדון אותם.

 הגמרא ממשיכה ושואלת, למה בעצם מדובר רק במלכי ישראל? ומשיבה – כלל זה נקבע בגלל מקרה ספציפי, בו עבדו של ינאי המלך הרג אדם אחר, ושמעון בן שטח מבקש מחבריו הדיינים לדון אותו. הם שולחים לינאי המלך את המקרה, והוא שולח חזרה את העבד. הם שולחים לו חזרה הסבר שגם הוא צריך לבוא ולהישפט כמו בעל שור נוגח. ינאי המלך בא ויושב. שמעון בן שטח דורש שיעמוד כדי שיעידו בו. ינאי המלך עונה לו שהוא רוצה לשמוע זאת משאר הדיינים. שמעון בן שטח פונה לשני צידיו, והדיינים כובשים את פניהם בקרקע מהבושה והפחד מהמלך. שמעון בן שטח אומר שהם בעלי מחשבות ודורש שאלוהים יפרע מהם, המלאך גבריאל בא, חובט אותם בקרקע, והם מתים. מיד מתקנים – “מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו”.

הפרדת סמכויות פוליטיות – סנהדרין יט ע”א

מן האגדתא ניתן להסיק ביקורת על המלוכה, הכהונה ועל מערכת המשפט. אין מדובר בביקורת על שלושת המוסדות הללו כשלעצמם, הביקורת מתחילה היכן שחלק מהמוסדות מתחילים להתקרב.

אך ראשית אתחיל בתמיהה על אמרתה של המשנה- “מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים אותו”. הייתכן שהתנאים לא ידעו את סיפורי התנ”ך על דוד ושלמה אשר שופטים את העם? מובן שהם ידעו! אמרה מוזרה זו פותחת לנו פתח לומר שהתנאים מנסים לקבוע עובדה בשטח, ולייצר מציאות בה מנותק הקשר המשפטי-מדיני – בינם, התנאים שיושבים בסנהדרין, לבין המלך.

אם כן, דברי המשנה לא באים על מנת לתאר את המציאות אלא ליצור מציאות בה המלך אינו שופט ונשפט. לכן מתחילה הסוגיה באוקימתא על המשנה.  טענת האוקימתא היא שהמשפט המדובר אינו מתייחס אלא למלכי ישראל. לדעתי, עורכי הסוגיה שמוסיפים את האוקימתא ואת האגדתא המדוברת לסוגייתנו רוצים לטעון שהסיבה לאמרת המשנה היא שכבר התנאים מבחינים בבעיות במעמדו של ינאי המלך, שציונו לעיל. כך מתפרשת האמירה “מלך לא דן” כהנחיה ולא תיאור מצב קיים.

לאחר מכן, מסופר על המקרה בו שמעון בן שטח מנסה לשפוט את ינאי המלך. לא ברור אם שמעון בן שטח מודע לכך, אולם בכך שהוא כל כך מתאמץ לשפוט את ינאי, הוא בעצם משתף אותו במערכת המשפטית ואף מקבל את זה שלינאי מותר לשפוט. עמדתו של בן שטח מביאה לסיטואציה בעייתית. עימות בו עומד מצד אחד שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין, ומצד שני, עומד ינאי המלך וכהן גדול. חכמי הסנהדרין נתונים מול בחירה בלתי אפשרית ולבסוף קוברים את פניהם בקרקע. שמעון בן שטח לא ראה את חוסר התערבותם בעין יפה וגרם למותם. כתוצאה מסיפור זה קבעו התנאים בו במקום שמוציאים את המלוכה אל מחוץ למערכת, המורכבת גם ככה, של המשפט ואומרים “מלך לא דן ולא דנים אותו”. הקביעה בסוף הסוגיה סותרת את מעשיו של שמעון בן ובעצם מכך מובן שגם האגדתא מעבירה ביקורת גם כלפיו.

מיקומה של האגדתא מעיד על כך שהקביעה ש”מלך לא דן ולא דנים אותו” אינה נובעת רק בגלל סכסוכים פוליטיים בין צדוקים לפרושים. הסיפור המסופר באגדתא מציג את ההיגיון שבהפרדת המלך מהסנהדרין.

עמדה זאת מבטאת ביקורת על ההתנהלות של ינאי המלך. על פי הסוגיה בעולם מושלם, מלך ניתן לשפיטה ולהפך גם משתתף במשפט. האגדתא מראה לנו שריכוז הכוחות שאצל ינאי המלך הופך את זה לבלתי אפשרי. זאת הבעיה המרכזית.

נתבונן כעת בדמותו של ינאי המלך המופיע באגדתא על מנת להבין מה ההיגיון העומד מאחורי הסוגיה. יהונתן אלכסנדר ינאי היה מלך בתקופת הכיתות בבית שני. שני פרטים ביוגרפים נוספים מגלים שתי מתיחויות בין ינאי המלך לסנהדרין התנאי.

ראשית, ינאי צובר סמכויות רבות מדי כאשר הוא תופס שני תפקידים חשובים בו זמנית ובמקביל לתפקודו כמלך מתפקד גם ככהן גדול. דבר פסול כשלעצמו על פי ההלכה. כדי למנוע התרחבות נוספת ובעייתית עוד יותר, התנאים מונעים מהמלך סמכות בתחום המשפט. זוהי מתיחות הנובעת מחשיבה עקרונית של התנאים המבקשים לשמור על התנהלות פוליטית תקינה. זהו הסבר ראשון למימרא המוליכה את הסוגיה “מלך לא דן”.

בנוסף לסיבה זו יש לציין שינאי היה מכיתת הצדוקים שהיו זרם פוליטי יריב לתנאים הפרושים ולמוסד הסנהדרין שלהם. בראש מוסד הסנהדרין עמד שמעון בן שטח גיסו של המלך ינאי. בהתאם לכך, מבקשים התנאים ליטול את סמכות המלך הצדוקי, יריבם הפוליטי, לשפוט ולבטל את האפשרות לשפוט אותו. כך ישמרו על המשפט בתחום שלהם.

הפרדת סמכויות פוליטיות – שפינוזה

גם שפינוזה ב’מאמר תיאולוגי- מדיני’ מבקר את הסדר השלטוני וחוסר ההפרדה בין הרשויות באותה תקופה:

מלבד זאת, אם נרצה לתת את דעתנו  על הצלחות העברים ותולדותיהם, נמצא עניינים אחרים, הראויים לציון אף הם .  א.  לא היו שום כתות דתיות, עד שלא היתה להם לכהנים בממלכה השניה הסמכות לפסוק הלכות וגם לנהוג בענייני הממשלה: וכדי שסמכות זו תהיה להם בצמיתות תפסו לעצמם את זכות הנשיאות וסופם רצו להיקרא בשם מלכים. […]  אך לאחר שהסיגו, בצידה של הכהונה גם את ראשות הניהול של ענייני הממלכה ואת זכות הנשיאות, התחיל כל אחד ואחד מבקש להגדיל את תהילת שמו, גם בתחום הדת וגם בשאר התחומים, על ידי שהיה קובע כל דבר בתוקף סמכות הכהונה, ובכל יום היה פוסק הלכות חדשות בעניין של טקסי- הפולחן, של אמונה ושל כל דבר ודבר […] ויתר על כן, שאין לשמור כלל את ההלכות שהפרושים הם מרומים (והם כפי שהאומר יוספוס ‘בקדמוניות’, באו בעיקר מפשוטי העם) קראו להן מסורת אבות. על כל פנים, לא נוכל בשום אופן לפקפק שחנופת הכהנים, קלקול הדת והחוקים, וריבוים שלא-יאמן של החוקים היו לעתים קרובות נסיבות גדולות לויכוחים ומריבות, שמעולם אי אפשר היה לשככם. (‘מאמר תיאולוגי מדיני’ פרק יח, עמ’ 193)

ביקורתו של שפינוזה מתמקדת בכוהנים אשר חמדו את המלוכה כבית חשמונאי. הוא טוען שהם אלה שיצרו את הכיתות בעם, כאשר קיבצו לעצמם את השלטון הדתי והמדיני. לטענתו, לאחר שהכהונה והנשיאות היו בידם של הכוהנים, הם חוקקו חוקים אשר משאירים אצלם את הכוח. מה שגרם לויכוחים בין הצדוקים לפרושים. שפינוזה גם תולה את המצב המדיני בחמידת המלוכה של החשמונאים. הוא טוען שרק כאשר הכהן החל להיות המחוקק התחיל המצב המדיני של היהודים להתדרדר.

בהתאם לכך, שפינוזה נותן עצה לניהול המדינה:

מן הדברים האלה אנו רואים בתכלית הבהירות: א. עד מה מסוכן הוא הן לדת והן למדינה לתת להם למשרתי-הקודש זכות כל-שהיא לפסוק הלכות, או לנהוג את עניני הממלכה; ולעומת-זאת הכל יהיה יציב יותר, אם משרתי הקודש יהיו מוגבלים שלא לתת תשובה בשום עניין אלא אם נשאלו תחילה, ובינתיים ילמדו ויעשו אך דברים מקובלים ורגילים ביותר. (שם, עמ’ 195)

שפינוזה מדגיש כמה מסוכן השילוב בין כוהני הדת למחוקקי החוקים. הוא אף מציע לכל מדינה להפחית כמה שיותר את הכח שיש אצל כהני הדת.

בין הגמרא לשפינוזה

ראינו את מגמת הגמרא ומולה מגמה שונה ודומה לה אשר מציג שפינוזה.  דנו בהפרדת המלוכה מהמשפט, ובהפרדת הכהונה מהמלוכה. הגמרא מציגה את הבעיתיות שבשפיטת המלך והאגדתא ממחישה עד כמה קשה לתפקד אם המלך צריך להישפט. לעניין זה שפינוזה פחות מתייחס. שפינוזה מתאר את ריכוז הסמכויות כחמדנות של כוהני דת שמנסים להשתלט על תחומים רבים ככל שיוכלו.

שפינוזה והגמרא יחסית חופפים בביקורתם הבסיסית על ריכוז הסמכויות. הגמרא ושפינוזה טוענים שהבעיות עם המלוכה ועם מוסד הדת מתחילות כאשר הם משתלבים. הגמרא מצביעה על הסכנה שבשילוב בין הסמכויות דרך האגדתא ומנסה למנוע את הסכנה להבא דרך המימרא “מלך לא דן ולא  דנים אותו”. שפינוזה מציג את השילוב שהתרחש בפועל כמה שמביא בסופו של דבר לסוף של ממלכת העברים, ומלמד אותנו עקרון שההפרדה בין הסמכויות צריכה להיות לקח מדיני להמשך.

ארצה להוסיף השוואה שאני אוהב בין הקריאה שלי בגמרא לשפינוזה. אני רואה כי לאמוראים יש את היכולת להסתכל סביב, לבקר את המוסדות הסובבים אותם. מעבר לביקורת, על פי האמרה בסוף הגמרא, האמוראים רוצים גם לשנות את המצב הקיים. גם שפינוזה עושה דבר דומה – הוא מסתכל על המוסדות סביב, מבקר אותם, ואז גם כותב את ה”אני מאמין” שלו על איך מדינה צריכה להראות.

הנחייה ועריכה: מאיר פרידמן

נספח

מלך לא דן כו’:  אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן דכתיב (ירמיהו כא) בית דוד כה אמר ה’ דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן ליה אינהו היכי דייני והכתיב (צפניה ב) התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא משום מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא אמר להו שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדוננו שלחו ליה עבדך קטל נפשא שדריה להו שלחו ליה תא אנת נמי להכא (שמות כא) והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו אתא ויתיב אמר ליה שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד שנאמר (דברים יט) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו’ אמר לו לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך.  נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע אמר להן שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו.  (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין,  דף יט ע”א)

[1]  הסוגיה מצורפת בשלמותה כנספח בסוף המאמר.

[2]  אוקימתא- העמדה, מושג שמראה לנו כאשר האמוראים לוקחים אמרה תנאית בעייתית ומלבישים אותה על מקרה   מסויים.

חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד