שירה

אדר-אָלף בפתח (הגשם יורֶד) מקנא באחיו הקטן, החומד, שנקרא בלי בושה ‘אדר-בֶּית’ – כמורֶד שכוֹרת הענף שעליו הוא עומד!  

היום, על החוף, בהליכה מתונה / מדרום תל אביב אל צפונה / מימיני העיר בסאונה / משמאלי החול והים /

  הלב גועש בדהרה. כאותו בן סוסי שאמרו לו: ‘רוץ ודהר בהר ובבקעה!’ ויום ולילה אין בו.   אבל אני

  כְּשֶׁתַּרְעִים עלי שתיקה שְׁבִילֵינוּ יְגַלּוּ כְּאֵבָם אצעק מצוקה שעתיים תִּזָּהֵר בפליאתם   כשתראה אותי בשקיקה בִּשְׁבִילֵנוּ אגיל כבִלְעָם אצחק מצוק

  הַיֵשׁ כְּתב סנגוריה על איש הצבא שדמותו (דמות גיבור?) מעולם ניצבה כְּמבחן של מוסר: אִם יָפֶה כאייל או כָּעוּר

כשבאים לחסות בצל זהותנו, תחת כנפי השכינה שלנו, בבית הכנסת של השכונה שלנו, לטבול במקווה הלאומי שלנו, לזאת ייקרא גיור.

בראשית נברא הזכרון שנאחז בו האדם הראשון, שנולד לעולם מדברי.   בראשית הגיע רוח שהשאיר סימן שלא שוכח את מסעו

חברַי, שותפַי, ידידַי, יש עניין שמציק לי קמעא; העניין מסובך בודאי, ובשל כך בי עולה הדמעה. מעשה שהיה – כך

אדם דתילוני, מה יש לו בחייו? / קם בבוקר בלי אלוהיו / מניח ראשו בלילה על כרית ספקותיו / ובין

מה שלא ידעתם עליי, זה שיש לי ילד מחמד. הוא קטן כל כך שעיניו צלחות לנוכח פרצופו. שערו בהיר כחיטה,