שירה

היונה / עמית זגורי על משקל ‘העורב’ לאדגר אלן פו בתרגום ז’בוטינסקי בעזבךְ על שתי רגליים, בצאתךְ מירושלים לא השארת

הַמַּשְׁמִידאו: חלמתי חלום דבר יחיד: להגות חי”ת ככ”ף. ילידי מדינות אשכנז במלעיל רואים מדויק. י”ל זה אנחנו. הֲכָנָה לַצָּבָא –

עכשיו אני יושבת * חתול מרשרש בקוצים מביט בי בעיניים מבולבלות ירוק ונעלם ביובש מושבה של נמלים חומות אדמדמות מלקטות

רק לילה טוב נשאר לי לאחל לך לפני שנלך לישון לבד אני שונא להשחית מילים ולבי טולטל בקרבי ולשוני מפחדת

עוד דומית חצות ניצבת בכיכר כוכבים ולילה גלימתה מתעטפת בכיסופי הלבנה כי אהובה חמק עם בוא החושך שאון היום הוא

על צוק גבוה מביטה אל קו האופק והולכת בזהירות אל הקצה בקצב קבוע, גם כשגובר הדופק, לא אעצור אפילו אם

וגם שנה אחרי קריעת ים סוף הקרקע החולית עדיין זוכרת איך רמסו אותה מליון רגליים ואיך סגרו עליה המים ואיך

    שבת בבוקר אני בערסל סופג קצת שמש ואור ליטוף של חימום ברפרוף ועיטוף שרוקד, מדגדג על הגוף עפעפיים

וכעת, שקעה הכוס בנהר. האם ריקה היא או מלאה? חזרה אל:  עלונטור – גליון כ”ט

ואולי הארץ לעולם עומדת לבדה זריחה המצווה חיים נוטעת נטעים ויוצאת אל השדה ולהט היום הבא נשמע בשריקת הרוחות. אדם