שירה

  כרגיל מאוחר/ האורות עוד דולקים בקרוב יכובו והלילה יצנח כשמיכה קרירה על פני היום הנגמר ושוב לא אראה את

הסוף מלווה אותי כמו ענן אפור בשמי תכלת. “לא יבוא הגשם” אני לוחשת בעקשנות בעודי דוחסת את הענן למגירה המאובקת

  כמה מאמצים בלרצות לדבר על זה ככה ולדבר על לא זה לא ככה,אבל ממש לא ככה, זה קצת כואב

  אין אדם לומד תורה אלא במקום שבו לבו חפץ. אין אדם לומד תורה. לא לומד לא תורה. אין-אדם לומד

  אהיה אהיה אשר אהיה אוחילה לך אך אינני הסנה אני נאכלת תחת שמי תכלת והכסא הכבד נישא על גבי

כיסופין אֶל הָאֶחָד והיחיד אָדוֹן הכול כיסופין לְטוֹב אמיתי צייר לִי אְוֹתִיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה תֵּן לִי מָקוֹם     חזרה

צומת שמשון זה קל לכתוב. כי זה מה ששמעתי כי תכננתי כבר בראש זה היה נשמע טוב. ועכשיו? מה קשה.

הספרות שוב אינה לי תרופה; לא אבחין בין שפיות ופסיכוזה. הקריבוני עגלה ערופה ורשמו לי אבחון של נוירוזה. עולמי דאגה

  תמונתך לי מימד ועוד שניים מזכירה לי קישוט על מרבד. דמותך גופך האסור מתירה לעיניים אלא לראותך בלבד.  

  אם תרצי, אקטוף למענך אלפי הצלחות. אשב לידך ואשמע עוד ועוד- את אלפי סיפורייך, על אותו יום אפור. ואת