מבט תלת מימדי \ הרב שגיא כהן

מסכת סנהדרין נפתחת באמירה-” דיני ממונות בשלושה”. בית הדין של שלושה דיינים, בשונה מבית הדין של עשרים ושלושה) דיני נפשות) או של שבעים ואחד (סנהדרין,( אינו מאוזכר בתורה, ובכל זאת מופיע כהנחת יסוד בפתח המסכת. השאלה המתבקשת היא – מדוע דווקא שלושה?

המענה לשאלה זו כנראה נלמד מפרק ג’ במסכת: ”דיני ממונות בשלשה: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד” (סנהדרין ג, א). כל אחד משני בעלי הדין בוחר לו  דיין בנפרד, ושניהם יחד בוחרים אדם נוסף. ואמנם, מה מצאו חז”ל במבנה זה של בית דין של ממונות?האם ישנה סיבה לפתור קונפליקטים דווקא מול שלושה דיינים, ולא מול שופט אחד (כפי שקורה היום בבתי המשפט לממונות)?

תשובות שונות ניתנו לשאלה זו, ובחלקן עסקנו בלימוד בפתח החורף, אך מעל דפי ‘עלונטור‘ אבקש לעיין בנושא מזווית אחרת.

בהשאלה מעולם המדיה, בו מספר המימדים הוא נושא חשוב ומתפתח, נראה כי גם ב’עולם האמיתי‘, עולם התודעה והנפש,  יש אופנים שונים של מבט אל המציאות.  מבט חד מימדי – רואה את המציאות רק מנקודת מבט סובייקטיבית, ”שלי“. מבט דו מימדי – רואה גם את המרחב של זולתי. מבט תלת מימדי מצליח לזהות שיש מרחב שלם שיש להתחשב בו – חברה, מדינה, ערכים ומוסר.

בדור של פוסט מודרנה, אנחנו מדברים הרבה על ה‘אמת שלי‘. אותה אמת היא נקודת מוצא אישית שמיוחדת לכל אחד, אך למרות שקל לתפוס אותה כאמת היחידה והבלעדית, יש עוד מעבר לה. נכון הוא הדבר שהאמת האישית של כל אחד היא מחויבת המציאות ובלעדיה אין קיום לפרט, אך אם נישאר רק בה נחטא לאמת גדולה יותר. ככל שמתרחבים מעגלי האמת של האדם אל אלו שמעבר לו, כך הוא עשוי להגיע לאמת גדולה יותר.

בכיוון מחשבה זו הלך הגל 1770-1831)).

הגל זיהה את אי היכולת האנושית להגיע לאין סוף, אך יחד עם זאת, את התנועה והשאיפה התמידית המכוונת לשם. הגל דיבר על ”תזה, “אנטיתזה“ ו”סינתזה” בתור מושגים בסיסים שדרכם, במשך הזמן, העולם מגיע לנקודת אמת גבוהה יותר. הרב קוק במאמרו ‘למלחמת הדעות והאמונות’ (אורות, זרעונים) הלך בכיוון זה וראה את הצורך לזהות נקודות אמת בעולם ולאמץ אותן אל חיק היהדות.

נחזור אל עולם המשפט.

המשפט נע בין שני קצוות: בין האמת (”דין“) לבין השלום (”לפנים משורת הדין“), בין הרצון ללכת עד הסוף עם האמת שלי לבין הרצון להתפשר ולמצוא את דרך האמצע. נראה לי, שכל אחד מהקצוות האלו בעייתי מאוד בפני עצמו – ההליכה אחר האמת ללא כל התחשבות בזולת יכולה להוליד מציאויות לא פשוטות ולאו דווקא רצויות, שהזיקה בינן ובין העולם זרה ומסוכנת. ומאידך, גם השלום, המטשטש את האמת ולא מותיר את העצמיות על כנה, גם הוא מסוכן, שהרי שלום שבו אין מקום לכל אחד מן הצדדים מותיר את שניהם פגועים וחסרים.

כאן מגיע הצורך במידת הצדק על מנת לכונן משפט מדויק.

מידת הצדק היא המיצוע שבין האמת והשלום. “לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה‘ אֱלֹהֵיכֶם“ (ויקרא יט, לה-לו). הצדק לא מוחק את הפרט אלא נותן לו את המקום הראוי לו. מתוך ההבנה כי האמת לא מסתכמת בי משום שיש בה משהו גדול ממני, אפשר להגיע לצדק: הצדק אינו מוחק מקומו של הפרט, אלא מעניק לו מקום שמשרת הן אותו והן את סביבתו באופן הטוב ביותר. זהו תפקידו של הדיין השלישי: להביא אל הדין את נקודת המבט האחרת, זו שאינה של הצד האחד לחלוטין, אך גם לא של הצד השני. השילוש הזה הוא שמאפשר לצדק לצאת אל האור.

הצורך בשלושה דיינים מלמד אותנו לא רק על מערכת המשפט העברי אלא גם על החיים. אנחנו מוצאים את עצמנו בהתלבטויות שונות, חיים את המתח בין ערכים שונים ומחפשים את הדרך למצוא את האיזון הנכון בניהם. נראה שדווקא במבט רחב יותר מאיתנו, דווקא מתוך הקשבה לזולת ומתוך ההבנה כי יש משהו יותר גדול ממנו, נוכל למצוא את הצדק, את הדרך שאותה אנחנו מחפשים.

חזרה אל: עלונטור, גילין כ”א