אינתיפאדה בהתרעה / יונתן קשטן

בשבועות האחרונים אנו יושבים מרותקים לספה ולטלפון בגלל המצב הבטחוני. בזמן בו אנחנו יושבים בבית דבוקים לטלויזיה וצופים במשדרים האינסופיים של התקשורת- אותם משדרים שמכניסים תחת הכותרת “בגלל המצב  הביטחוני” כל ידיעה חדשה- נדמה כי הטרור שוב ניצח.

כולם ציפו שיקרה מה שקרה בשנות ה-90 ותחילת ה-2000: כל שני וחמישי היה פיגוע המוני שנצרב בתודעה שלנו. אבל הימים נמשכים והמחבלים עדיין משתמשים בסכינים ופוצעים “מספר מועט”  של חיילים. שוב ושוב נדמה שאין טעם לפתוח שידור מיוחד בגלל 2 חיילים שנפצעו קל. רק קל נפצעו!?

אז אנחנו ממשיכים את חיינו כשחלק מהשגרה הוא לפתוח את הפלאפון ולמצוא 100 התרעות מכל מיני ישומים- החל מעיתון הארץ ועד לערוץ 7- ולגלות שוב את הכותרת “חייל נפצע קל- בינוני או קשה”. אנחנו כבר לא נכנסים לכתבה כי מה כבר אפשר לכתוב על משהו  שכבר קרה רק עם שמות אחרים. ברוכים הבאים לאינתיפאדה בהתרעה. התרעת הפוש היא הדרך הכי טובה בה נוכל להתקרב למציאות. עניין זה מוביל לכמה השלכות שרציתי לשתף אתכם בהן.

מצד אחד האינתיפאדה בהתרעה גורמת לכך שאנחנו לא נותנים לטרור לשלוט בחיי היום יום שלנו.ככה התופעה יורדת  מהשיח והאויב לא משיג את הניצחון שלו: הפחד לא משפיע עלינון.

אבל הצד הכואב במצב הוא העלייה באדישות שלנו. כבר לא אכפת לנו שאנשים נכנסים למחלקת הטראומה ויוצאים  משם אך ורק בשל היותם יהודים אזרחי מדינת ישראל. אז מה עכשיו? מה אנחנו אמורים לעשות?

את האמת, גם לי אין מושג. בכל מקרה אני מצפה לרגע בו יגיעו לפתרון מדיני צבאי כלשהו. עד שזה יקרה אין צורך לחיות בפחד ששרר לפני כמה שבועות, כשאנשים היו בפאניקה ושרים ביקשו לקנות נשק וכל אדם שלא מצא חן בעינינו הפך אוטמטית חשוד כמחבל או מפגע בפונצטיאל. ובכל זאת, השאנטיות והאדישות מובילות לכך שהאינתיפאדה לא מופיעה בשמה ובכבוד הראוי לה בעמודים הראשונים של העיתון, אלא נכנסת כ”אינתיפאדה בהתרעה” בדפים המשניים שלו. היתרון בכך הוא שאנחנו לא נותנים לטרור לשבור את שגרת חיינו.

אך לא נשכח שמקור כל התרעת פוש בפיגוע, וכל פיגוע שובר את שגרת חייהם של נפגע אליו קשורים חברים ומשפחה.

חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ג