ללמוד לרחף באוויר / מרים הייבן

תחושה המלווה אותי לעיתים תכופות, היא תחושה של חלקיות. תפיסות, רגשות, זהויות, כולן מלוות בתחושה מנקרת כי אין כאן ייצוג אמתי של הסיפור השלם. בעולם חסר עוגנים, חסר אלוהים על כל צורותיו ואופניו, הכול נעשה חלקי, דינאמי, ובשלב מסוים מתפוגג ללא כלום. מהלך זה משתקף בהיסטוריה כש”מות האלוהים” הוביל במהרה ל”מות האדם”. גילי זיוון מתארת מהלך היסטורי זה בספרה במילים אלו:

“האדם המודרני שנותר בעולם ללא אלוהים סובל מצד אחד מתחושת ניכור וחרדה, ומצד שני מתאפיין בהערכה עצמית מופרזת ובשאיפות נועזות לשנות ולתקן את העולם… כנגד שאיפה יומרנית זו יוצא הפוסט- מודרניזם. שוב אין היחיד נתפס כסוכן העיקרי של השינוי החברתי. כנגד “מות האלוהים” של המודרנה מעמיד הפוסט- מודרניזם את “מות האדם”. עם דחיקת מקומו של האינדיבידואל בתפיסות פוסט- מודרניות מתערערת גם תפיסת היחיד כסובייקט.”[1]

ברצוני להתייחס לאלוהים לא רק במובן המצומצם של ישות אשר בראה את העולם אלא כמייצג הסדר, העוגן הבלתי מעורער, אשר כל שאר חלקי המציאות מסתדרים על פיו. דרידה מכנה עוגן זה “המסומן הטרנסצנדנטלי” במובן שזהו העוגן של המציאות ששוכן מחוץ למציאות. איבוד האמונה בדבר שעומד בפני עצמו, דבר בלתי ניתן לפירוק, מוביל בהכרח לפירוק כללי, כך שהמכלול שהרכיב אותי כאדם הולך ומתפרק כשכל אחד מחלקיו נעשה חסר ערך. כאשר ניתן להצביע על דבר אשר חשיבותו אינה תלויה בדבר, דבר כמו ערך עליון, או אלוהים, כל החיים כולם יכולים לקבל משמעות כיוון שמתנקזים אל נקודה אחת בסיסית זו. חוסר אמונה באחדות, בשלם הגדול מסך חלקיו, עשוי להוביל לפירוק טוטאלי. האמונה התמימה, היא חוט דק ושקוף, אשר יוצר סדר בחרוזים השונים ומונע מבעדם ליפול ולהתפזר. כמו שאמונה זו מחזיקה את החיים בכללם, היא מחזיקה כל חלק מהחיים בפני עצמו. החרוזים הם מחשבות מושחלות בחוט תפיסת העולם, הם העובדות בנרטיב ההיסטורי, הפרט בחברה. בלי אמונה ביכולת לאחדות, החרוזים נותרים מעופפים, נותרים נופלים לאינסוף.

תיאור זה יוצר סדר נוח, קל לעיכול, הוא פשוט ומובן אך ברמה מסוימת, הוא שקרי. החיים הם עניין מסובך הרבה יותר מחרוזים מושחלים, אחד אחרי השני. החרוזים והחוטים אינם יוצרים שרשרת, הם יוצרים רשת צפופה וסבוכה מאין כמוה. רשת בה מתערערת הדיכוטומיה בין חוטים לחרוזים, בה כל דבר הוא חרוז וגם חוט. ביאליק במאמרו מתאר את היחס בין הלכה ואגדה. לאחר שהוא מתאר אותם כשני ניגודים דיכוטומיים, אחד כמייצג הצורה והשני כמייצג התוכן, במובן מאוד דומה לחרוז מול החוט, הוא מפרק את הניגודיות המוחלטת במילים הבאות “אבל כלום יש לשמוע מזה- כסברת רבים- שההלכה והאגדה הן שתי צרות זו לזו, דבר והיפוכו? האומרים כך מחליפים מקרה בעצם וצורה בחומר, ולמה הם דומים? למי שמחליט על הקרח והמים בנהר שהם שני חומרים שונים. ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה.”[2] באותו מובן, ההפרדה החד משמעית בין חוט לחרוז הינה אשלייתית, וכל דבר בעולם, כפי שניתן לראותו כחרוז, כמהות, כתוכן, ניתן לראותו גם לחוט, כקישור, כקליפה.

ברשת זו ביכולתי לטעון שתי טענות סותרות ושתיהן יהיו נכונות להפליא. מצד אחד, הכול חרוזים, החוטים שאנו מותחים הם כוזבים, הסדר לכאורה רק מכסה את עינינו ממציאות של חרוזים מפוזרים, מתפזרים לכול הכיוונים, בעלי פוטנציאל תמידי להכות בך בפנים. מן הצד השני, הכול חוטים, התוכן איבד את חלקו במציאות ואנו חיים בעידן של קליפות, עידן בו הקשרים הם הדבר האחרון שנשאר, סמלים של סמלים של סמלים, חצים שמצביעים רק אחד על השני, והעיר כולה נעשית לעיר של תמרורים.[3] כל אמירה נעשית למשל, סמל לדבר העומד מאחוריו אך בו זמנית לשום דבר כי שום דבר אינו יכול לעמוד בפני עצמו, או לפחות להיות מוכל במסגרת מילולית.
בכל הבלאגן הזה מצוי האדם, מפורק אך בכל זאת נמצא. האדם עוד מנסה לאחוז בקצה חוט, לסגור את העיניים ולעלות בעיני רוחו את השרשרת המסודרת שכה חושק בה. הוא עוד אוחז בתקווה שכל השרשראות הסדורות הללו יצרו לו את השרשרת שהיא חייו הרציפים, שהיא האדם היציב העובר מרגע אחד לשני . בכול תחום ישנו ניסיון לעשות סדר בתוך התוהו ובוהו שמקיף אותנו. חוקים מנסים ליצור סדר באנרכיה, מילים מנסות ליצור סדר בעולם והאדם הפרטי עוד מנסה לשווא לתחם, להכניס את הכול לקופסאות כדי שיוכל להצביע- הנה אני! בסופו של יום, העולם בלתי מתוחם בעליל. הריחות, הצבעים, הרגשות, הקולות, כולם יוצרים מציאות גדולה יותר מכול מסגרת שמנסה להכיל אותה.

אנחנו תמיד מנסים לספר לעצמנו את עצמנו. לעיתים אנו עושים זאת בעזרת הגדרות דיכוטומיות, קווים קטועים אשר מורים לנו שחור/ לבן, אישה/ גבר, צעיר/ זקן; לעיתים בעזרת תפיסות עולם מסוימות, או ניסיון למתוח חוט על העבר שלנו, המעשים שעשינו, הדברים שהרגשנו, האנשים שהכרנו. אך אנו נפגשים שוב ושוב בחוסר הסיפוק, ברצון חזק לשלוט, להיות הן הכותבים והן הקוראים של המציאות שלנו. הרצון הזה תוקף אותנו שוב ושוב בשאיפה לחופש, לאותנטיות, פחד להיסחף בזרם. ישנה רתיעה מן ההיסחפות בחיים, מן האדם רב הזהויות שאינו בעל זהות כלל.

עלינו להחליף את סרט האימה המתנגן בראשינו, בו מככב האדם, טבוע בים של מסיכות, מחפש בהיסטריה, בסרט דומה אך אחר לגמרי. בסרט שלי, אני מחליפה לא רק מסכה אלא פנים, אני כזיקית מחליפה צבעים, איני עוד בחיפוש אחר “האני האמתי” כי כל כולי האני האמתי שלי. נצרכת קבלה, קבלה פשוטה וצנועה של חוסר היכולת להבין הכול, להצביע על המציאות כולה ולתפוס אותה בשתי ידיים בלי שתזלוג מבין האצבעות או תתאדה ותתפוס את מקומה בשמיים. מישל דה סרטו, בתיאורו את חיי העיר, מדגיש את חוסר ההבנה המובנית וההכרחית שלנו “האנשים הרגילים של העיר חיים למטה, מתחת לסף בו מתחילה הראייה. הם הולכים- צורה ראשונית של חוויית העיר; הם מהלכים, גופם עוקב אחר ה’טקסט’ האורבני שהם כותבים מבלי יכולת לקרוא. הם עושים שימוש במרחבים בלתי נראים; הידע שלהם עיוור כמו זוג אוהבים אחת בידי השני. הדרכים המצטלבות בשירה הבלתי ניתנת להכרה, בה כל גוף הוא אלמנט מסומן על ידי רבים אחרים, מתחמקות מלגיטימיות. זה כאילו שהפעולות המאורגנות על ידי העיר ההומה מאופיינות על ידי עיוורותם.”[4] נצרכת הבנה בסיסית כי החוטים שאנו מושכים, חוטים אשר מתיימרים להתפרס ולעטוף את החיים כולם, אינם ממלאים את תפקידם. אין חוט שני, בטח שלא כזה שאנו יכולים להחזיק בו מבלי שיתפורר לנו בידיים. בסוף הכול חרוזים, וכל החוטים הללו אינם תופסים דבר, והחרוזים ממשיכים ליפול.

אך בו בזמן שהכל חרוזים, הכל חוטים. הכל קשור לכול, מחובר. יותר מכך, לכל דבר יש השפעה. כל חלק במציאות, כל סמל, הוא מזערי ואינו מקיף אך ביכולתו להיות כאבן הנזרקת למים וליצור אדוות סביבו אשר משניות את פני הים כולו. כמובן, הדבר תלוי ביכולתם של המים להיות שקטים, להפסיק לסעור. ישנה חשיבות מסוימת לגודלה של האבן. אך בסוף גם לאבן הגדולה ביותר במים השקטים ביותר השפעה רגעית. לאחר מכן נותרות האמונה ביכולתו של הים לחרוט את המעגלים שנוצרו על פניו בזיכרונו, ואבן קטנה טמונה עמוק בלבו.

אם תדמיינו לא אבן אחת אלא גשם של אבנים, אבנים שונות להפליא אחת מהשנייה, נופלות כולן לתוך הים, אז תקבלו תמונה של האדם. הוא אינו הים בלבד, משטח לאבנים נופלים, בעל יכולת משתנה לקבל את השפעתן. הוא אינו רק אבנים, מנסה ככל יכולתו לומר משהו בעולם שיצור הד, סך שאיפותיו להיות כמה שיותר גדול ולנחות במים שאינם סוערים מידי. הוא אפילו אינו שניהם גם יחד. אם תעצמו את העיניים, ותדמיינו את השמיים האפורים, ואת הקולות של הגלים המתנפצים ותרגישו את האבנים כשהן נופלות ואת הרוח הנשברת, אז תקבלו, אולי, תמונה חלקית.

האדם אינו מתמצה במשל זה כלל וכלל, אך ברצוני שתיקחו את התמונה שיצרתם בראשיכם, ותוסיפו אותה לשמיכה שאתם רוקמים כדי להתעטף בה כשקר בחיים. תוסיפו אותה לתצלום הממוסגר של המשפחה בטיול לאילת, לזיכרון של הפעם הראשונה ששמעתם רעם והתחבקתם חזק ולאינסוף דברים, בעלי קצוות מפוררים שמרכיבים אתכם. אל תאחזו בה, תדעו להוריד את השמיכה כשחם, תהיו כנחש המשיל את עורו, אך תאחזו בה חזק, זו השמיכה שלכם. בשום אופן אל תאבדו אותה, היא חשובה מפז. תדעו לחלוק חלקים ממנה עם חבר שחסר לו, אך אל תשכחו שהחלקים הם חלק ממכלול, למרות ואולי בזכות שאינם דבר בפני עצמם.

לעיתים קרובות אני רואה מורכבות זו בעודי מביטה אל השמיים. אני שוכבת על גג הבטון של ביתי, ולמול עיני נפרסים השמיים הכהים, מנוקדים כוכבים כנקודות זעירות. הם אינסופיים, השמיים הללו, ומצליחים להוציא רק כחול. אני נתקפת תחושה של קטנות. מי אני ביחס לדבר עצום הממדים הזה? יודעת אני כי גם תחושת האינסוף שלי היא אשלייתית ברמה מסוימת, יודעת אני כי כיצור סופי אין בי את היכולת להכיל את האינסוף, ובכל זאת הוא קיים. קיים כמילה, מילה שהיא סמל לתחושה, שהיא סמל למילה, והכול ממשיך להסתובב במעגלים ובכל זאת- קיים. הוא קיים ואף אני, למרות קטנותי והיותי מפורקת, עודני נמצאת, נותרת, בוהה באינסוף המתגלה לפני.

נצרכת קבלה, אך קבלה שאינה מייאשת, אינה מבטלת את הקיים, הרגשת אינסוף שאינה מבטלת את הסופי, אינה מקטינה אותו, ואינה מתכחשת להימצאותו למרות הכול ובתוך הכול. קבלה זו לא צריכה למנוע מהאדם להאמין, לא בעצמו, לא בחברה ולא באלוהים. האמונה היא תמונה כוללת כוזבת, היא חוט בעולם של חרוזים, אשליה שיש לוותר עליה. אך היא גם מרכיב מכונן של זהותי כאדם, היא חוט בעולם של חוטים, וגם חרוז בעולם של חרוזים. היא חלק אינטגרלי ובלתי ניתן להכחשה מהמציאות שלי. קבלה של ההתפוררות אינה מבטלת את קיום החלקים, ואף לא, במובן מסוים, את קיום החוט הלכיד. הרבה מונח ביכולת לא רק לקבל סתירות באופן תיאורטי אלא באופן יישומי, לחיות על אלף חוטים הנמתחים מן העבר אל עבר העתיד במשחק של שיווי משקל, ובכל זאת לא להיות תלוי אף לא באחד וללמוד לרחף באוויר.

הנחייה ועריכה: שחר פישר

[1]גילי זיוון, דת ללא אשליה, עמ’ 71-72

[2]חיים נחמן ביאליק, הלכה ואגדה, 1917

[3]הנרי לאפאבר, במאמרו Notes on the new Town, מבטא זאת היטב:

“When an object is reduced to nothing but its own function, it is also reduced to signifying itself and nothing else; there is virtually no difference between it and a signal, and to all intents and purposes a group of these objects becomes a signaling system. As yet there are not many traffic lights in Mourenx. But in a sense the place is already nothing but traffic lights: do this, don’t do that… Everything which could be has been separated and differentiated: not only specific spheres and types of behavior, but also places and people. All those things which have made up the interwoven texture of the spontaneous places of social living since the neolithic village have been hurled one by one into time and space. Consequently, the intermediaries between these disjointed elements take on an exaggerated importance.”

[4]מישל דה סרטו, Walking in the city

חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד