המצב
מן התיאורטיקנים שיושבים ומפרשים אנו יוצאים אל המציאות. המרחב התרבותי שלנו מורכב מכמות אינסופית של סמלים, המייצגים ממשות עמוקה זו, היא המציאות או “הממשי”. עולם הייצוג הוא למעשה המרחב שבו מוגדרת כל חווית העולם שלנו. רק דרכו אנו חווים את העולם. לעולם איננו נמצאים בעולם-כשלעצמו, אלא אך ורק בעולם שכבר עבר עיבוד, עולם דמיוני או סימבולי. לדוגמה, בראייה שלנו אנו מייצגים את העולם כתלת מימדי בעוד תאוריות פיזיקליות מודרניות מתארות עולם בעל מספרים שונים של מימדים.
בדיון זה על מושג הייצוג חשוב לעמוד על ההבחנה בין צד אפיסטמולוגי לבין צד פוליטי, אף על פי שהם קשורים זה בזה. הצד האפיסטמולוגי עוסק בשאלת הפער שבין חווית העולם של הסובייקט לבין העולם האובייקטיבי-ממשי. הצד הפוליטי, שרלוונטי יותר עבורנו, עוסק בניכור שיוצרים מבנים חברתיים בין אדם לבין עולמו. לדוגמה, בעבדות אדם עובר “החפצה”, כלומר הוא מיוצג ככלי עבודה הניתן לקנייה ומכירה, חפץ לכל דבר ועניין. ניתן לומר כי בעוד הצד האפיסטמולוגי עוסק יותר בדימוי כמשקף של המציאות, הצד הפוליטי עוסק בדימוי כמעוות וממסך על המציאות.
ז’אן בודריאר מהווה חלק ממסורת שמרחיבה את מושג הייצוג למחוזות פוליטיים. בודריאר מציע מודל ייצוג-תרבותי הבנוי על שכבות של סימולקרות (דימויים, זיופים), המייצגות ממשות עמוקה. בעולם היפר-ממשי זה, כלשונו של בודריאר, הסימולקרות אינן עוד רק דימוי לממשי אלא הן מרכיבות יחדיו סימולציה של ממשות. נוסף על כך בודריאר טוען כי הסימולקרות אינן מהוות ייצוג של הממשי אלא של שכבה קדומה יותר של סימולקרות, שגם הן מייצגות סימולקרות קדומות מהן וכן הלאה. מכאן שאנו נמצאים בעולם שבו הייצוג נמצא ברקורסיה אינסופית. לעולם לא נגיע לממשי משום שעולם הסימולקרות מחליף אותו.
מקדימיו של בודריאר בקו המחשבה הזה (ג’רג’ לוקאס, וולטר בנימין, גי דבור) לא ירדו לעומק המורכבות של עולם הסימולקרות, והתמקדו בביקורת על הניכור של הייצוג, משמע הפער שיוצר הייצוג בין האדם למציאות הכלכלית-פוליטית בה הוא חי. בודריאר לעומתם מזהה שתי תנועות המתרחשות במקביל.
1. תנועת הנסיגה של הממשי: הממשי מוחלף בדימוי שלו והיעדרותו מוסתרת גם היא, זוהי תנועת הניכור.
2. תנועת החדירה של הדמיוני: הסדר הדמיוני ממלא את התפקיד של הממשי .
עבור בודריאר הממשי איננו אלא הדגם שעל פיו מתחוללת הסימולציה. “אין ממשי, אין מדומיין אלא ממרחק מסוים”, רוצה לומר הם בלתי ניתנים להבחנה זה מזה. בעקבות אי מובחנות זו מבשר בודריאר על קריסת המשמעות בעולם הסימולקרה. קריסה זו מתרחשת בעקבות “העלמות הממשי”: מעתה אין לדברים ממשות מעבר לייצוגם הסימבולי ולכן הם מכוננים בידי פרשנות סמיוטית. אני רוצה לטעון כי איננו יכולים להסיק מכאן את אי קיומו של הממשי וקריסת המשמעות. אולם יחד עם זאת, טענות אלו מהוות התפתחות בדיון על הממשי ואבקש לדבר על הממשי מזווית אחרת בעקבות בודריאר.
לאור דבריו של בודריאר אני טוען שקיומו של הממשי לא ניתן להסבר בידי סדר הייצוג. לכך הוא מתכוון כשהוא מדבר על הממשי כ”אליבי” לקיומו של המדומיין בעידן הסימולציה. אני טוען כי איננו יכולים להבחין בין הדמיוני לממשי משום שאנו לכודים בעולם שמורכב אך ורק מדימיוני. במובן זה כמעט אבסורדי לדבר על הממשי. יחד עם זאת, אפשרות קיומה של מערכת ייצוג נשארת בלתי ניתנת להסברה מנקודת מבט אימננטית. את הסיבה לאפשרות קיום זו אני מכנה ממשי.
זו נקודת השבר והמקום שבו הממשי מתגלה. אל לנו לטעות, התגלות זו אינה הממשי גופו אלא שבירת המדומיין בלבד. אם הסדר הדימיוני שאחזנו בו נשבר בעקבות אי התאמה בינו לבין סדר סימולקרי קדום יותר אנו מגלים סתירה. אין פירוש הדבר שחמקנו מעולם הייצוג, אלא שהעולם המיוצג מתחולל בין הסובייקט לעולם המיוצג בסדר קדום יותר. בנפילה האינסופית הזו, בחזרה הנצחית על הקריסה מאשליה אחת לשנייה, אנו מחפשים ממשות שלעולם לא נמצא; אך עצם הנפילה אפשרית רק בזכות הממשות הבלתי מושגת. מוטב לומר: קריסה זו של הייצוג היא התגלמות הממשות בייצוגה. זו נקודת המפגש בין שתי התפיסות של בודריאר, מצד אחד התנועות של הסימולקרות שמתרחשות ביחס לאותה ממשות נעדרת, ומצד שני קריסת המשמעות של הממשות והמשמעות.
העולם ההיפר-ממשי הוא הנסיגה של האנושות אל תוך עולם פנטזמי, אל תוך עולם המורכב מאובייקטים הנודדים במעלה סדר הסימולקרות, כלומר נעשים תמונות מעוותות ומנותקות יותר ויותר מהממשי. האדם מארגן אותן ויוצר משמעות בחומר בכדי לסנתז עולם חדש. זה נעשה באמצעות מה שבודריאר מכנה סימולקרות מסדר רביעי. הן סימולקרות שלא רק שמחליפות את הממשי ומסתירות את העדר המקור, אלא הן חסרות כל קשר למקורן. ארגון זה של הסימולציה יוצר אזור סטרילי מממשות ובכך מאפשר את ההיפר-ממשי.
מושג “חברות הבקרה” של דלז מתאר בצורה מזוקקת את אופן כינונה של ההיפר-ממשות: בניגוד לחברות המשמעת ה”מודרניות” שעיקר פעולתן “לרכז; לחלק במרחב; לארגן בזמן; לשבץ במרחב-זמן כוח יצרני…” חברות הבקרה ה”פוסט-מודרניות” אינן מארגנות את החיים אלא מקפידות על “מטה-סטביליות” (יציבות על). החיים עצמם נעלמים ונשארת רק הפונקציונאליות המערכתית שצריכה להתקיים. נעלם הממשי ונשאר רק הדימיוני. “היחידים נעשו ‘יחידות’ וההמונים נעשו מדגמים, נתונים, שווקים”, כלומר היחיד הוא מרכיב בכלל ולא מתקיים בלעדיו. קיומו של סדר חברתי זה מתוחזק באמצעות חוקי בקרה (מה ראוי לעשות, איך צריך להתנהג, מה נורמאלי, מה חוקי וכן הלאה). חוקים אלו הם הסדר החברתי וקיומם מכונן את החברות הבקרה, את היחידות והכלל. לאור הדברים הללו ניתן לומר כי חוקי הבקרה הם הסימולציה של ההיפר-ממשי.
הממשי
האם ניתן להיאבק ב”מטה-סטביליות” זו? האם ניתן ליצור נקודה במקום ובזמן בה נהיה משוחררים מהסדר שכפוי עלינו? לא נוכל לברוח מהסדר המייצג, אך אולי נוכח לייצר אותו מחדש.
טרור פואטי יוצא מתוך הממשי. זו פעולה אידיאולוגית שמדברת בשפה של העולם ההיפר-ממשי ואך בו בזמן היא גם מטריאלית במובן הנוקשה של המילה (האידיאולוגיה היא חומרית ). קיום חומרי זה מתבטא במטרתו הראשונה של טרור פואטי: לקיים מציאות אלטרנטיבית לשגרה היציבה. בהגשמת מטרה זו טרור פואטי פועל בניגוד לחוקי הבקרה; בכך הוא שובר את היציבות הסימולציה משום שהוא לא נענה לכלליה. גליצ’ (glitch) במטריקס. חכים ביי מזהיר את הטרוריסט הפואטי לא להיתפס; הודאה בחטא היא הודאה בקיומם של חטאים, כותב בודריאר. באותו אופן, אם ייתפס, פעילות הגרילה תונצח כמנורמלת, אם לא ייתפס ההפרה עומדת. בכך הוא מקיים את מטרתו השנייה של טרור פואטי: לגרום לכך שמנגנון הבקרה יתגלה במלוא אכזריותו במטרה לדכא מישהו שכבר נעלם. הפגיעה ביציבות הסימולציה צריכה להיות כמה שיותר חריפה, על מנת לדרבן את הבקרה לגלות אלימות רבה יותר. התגלות הבקרה היא התגלות המלאכותית של עולם הסימולציה.
כיצד טרור פואטי נראה? טרור פואטי יוצר תאום מעוות לסימולציה. הוא משתמש בסמלים תרבותיים פשוטים מתוכה ומארגן אותם בצורה שגורמת להם להיות שקריים, בכך שהוא תמונת נגטיב למציאות היציבה והשגרתית שבאותו הרגע מתפקדת היא בתור המציאות (“תחטוף מישהו והפוך אותו לשמח”). הניגוד בין האבסורדיות של הטרור הפואטי וממשותו משקפת את ההיפר-ממשות. התמימות של הפעולות שמציע ביי חושפות את העיוורון והברוטליות של מנגנון הבקרה.
דוגמה לטרור פואטי ניתן למצוא בסרט מועדון קרב בו הדמות הראשית מתחזה לחולה בקבוצות תמיכה שונות מאחר שהדבר מקל על הפרעות השינה מהן הוא סובל. יום אחד מצטרפת לקבוצת תמיכה לחולי סרטן האשכים בחורה בשם מרלה סינגר. נוכחתה מונעת ממנו לחוות את אותה חוויה של חופש שאפשרה לו להשתחרר ולישון. בכך נוכחותה היא טרור פואטי משום שהיא משקפת את האבסורד שבהתחזות; “Her lie reflected my lie”. כשהוא מאיים עליה שיחשוף אותה (מנגון הבקרה) היא משיבה לו “Go ahead, I’ll expose you”. התגלות זו, חשיפת האבסורד של הבקרה (“שוק-אסתטי… חזק לפחות כמו רגש של אימה” כמו שכותב ביי) מניעה שינוי אצל האדם; זו המטרה השלישית של טרור פואטי: לשנות את האדם. מטרה זו צריכה להתבצע במישור שהוא לא רק תודעתי אלא חומרי עד כמה שניתן. דוגמה נוספת מתוך מועדון: קרב טיילר דירדן שמכריח מוכר במכולת באיומי אקדח לחזור ללמוד וטרינריה, משום שזה היה החלום שלו. הוא מכריח את האדם להשתחרר.
בשלושת המטרות הללו טרור פואטי מקיים שתי תנועות מקבילות והפוכות מהתנועה של העולם ההיפר-ממשי: תנועת החדירה של הממשי ותנועת הנסיגה של הסימולקרה. טרור פואטי מזהם של הסביבה הסטרילית שיוצרת חברת הבקרה. זו הנכחת הממשי. הממשי איננו מצב, הממשי הוא השינוי במערכת שאחרת תישאר יציבה; בכך טרור פואטי ממחיש שהממשי איננו אלא פוטנציאלי אינסופי שאלמלא יתגשם הוא לא קיים. זוהי היציאה מהסימולציה אל החיים.
הנחייה ועריכה: שחר פישר