אהבה שאינה תלויה בדבר / יוחנן צין

מתי אומר שאני “אוהב” מישהו?

כשלא אחליף אותו תמורת דבר. כי אני אוהב אותו, ולא את מה שיש בו או מה שאני מקבל ממנו. אם נגיד שהכרתי אדם בתנועת נוער כלשהי, ואני מבלה איתו המון, אנחנו משחקים יחד, לומדים יחד ומטיילים יחד. בינתיים אני יכול לומר שכיף לי איתו, וזה נהדר, אני יכול לומר שאני אוהב להיות איתו.  

וממקום אחר, יש לי את אחי ואת אחותי. לא תמיד אני אוהב להיות איתם, ולא תמיד אני מסכים איתם. לפעמים הם יכולים להרגיז אותי, להכעיס, להעליב, וכשזה קורה, מה אעשה? אתרחק קצת. אתרחק עד שאחזור.

ובטוח אחזור. זה בגלל שאני אוהב אותם.

וכמו החבר הראשון, כך יש לי חברה, אותה הכרתי דווקא בבית הספר, גם איתה אני מבלה המון, לומד ויוצא לטייל. איתה אני לא מסכים, ממש קשה לי עם הדעות הפוליטיות שלה, אנחנו מתווכחים הרבה על העניין. ואיתה, אם תהיה לי אפשרות לקבל חברה אחרת, שבה ההבדל היחיד יהיה שהדעות שלה יתאמו לשלי, אסרב. כי היא, ממש אחות שלי, אותה אני אוהב.

אז מה גורם לי לאהוב מישהו ולא משהו בתוך המישהו?

כפי שאתם יכולים לשים לב, בדוגמאות שהבאתי לאנשים שאני אוהב, חשוב היה לי לציין שאני לא רואה בהם אנשים מושלמים, לא תמיד כיף לי איתם. עניין זה מגיע פשוט כדי להדגיש שלא זה העניין. זה לא מה זה, זה מי זה.

יש כל מיני אנשים שאני מבלה איתם, אבל לא את כולם אני אוהב. אך בכולם בהחלט יש משהו שאני אוהב.

ר’ שלמה קרליבך ראה במושג “אהבה ממבט ראשון” דבר גבוה מאוד. קרליבך מחלק את האהבה לשני חלקים – הצד האלהי והצד הבחירי. הצד האלוהי, כשהקב”ה מזווג זיווג משמיים, והצד הבחירי בו אדם בוחר מסיבות שונות ומשונות – לאהוב. בענייני זיווג – אהבה הדדית שמחברת בין שניים, יש חיבור בין הצד האלוהי הכפוי, ובין הצד הבחירי, האנושי. ישנה התאמה.

זמן רב חשבתי כי בהחלטה, אוכל להתאהב בכל אשה. אם זו החלטה הדדית, איש ואישה יכולים להחליט “נעשה כל מה שאפשר כדי שנאהב” אפשר לומר “ניצור אהבה שאינה תלויה בדבר”. אך זה לא קורה. אדם לא ירצה להחליט החלטה כזו כל עוד אין קשר בסיסי וראשוני. זהו החיבור האלוהי והכפוי. מה לעשות שאני מתחבר לאנשים מסויימים? שום דבר,ככה זה וככה טוב. כעת, מתוך נסיבות, מעשים ותכונות אוכל “לבחור” בצורה תבונית או מתוך מקום בתת- מודע. בזיווג, קרליבך מנסח זאת, יש מעין ריקוד של חיבור בין הצד האלוהי שבאהבה לבין הצד האנושי והבחירי שבאהבה. האנושי עסוק בקשר הפרטי בין האישה לאיש והאלוהי עוסק בנצח, בבניין הדורות ובהופעת נשמות חדשות בעולם. בצורה בלתי מובנת, שני הצדדים מתחברים לאחד.

צורתה של אהבה

בואו נביט לרגע בצורת המילה “אהבה”. אל”ף, ה”א, בי”ת, ה”א. אל”ף תסמל את ההתפרשות בכל ההויה, החיפוש, הזרועות שנשלחות לכל עבר, מחפשות. ה”א מסמלת הולדה, האל”ף תפסה לה איזה “אחר” שהיה בנמצא וכך נולד הקשר, זהו היו”ד שבבטן הה”א. לאחר מכן יש החלטה, יש בחירה, זוהי הבי”ת, לשון בחירה. ובצורתה, מתקדמת כל כולה לכיוון מסויים, שמאלה, שמה את פעמיה אל עבר שאר אותיות האלפבית, להמשך הדרך, זוהי הכ”ף שבבי”ת. אל לנו לשכוח את הזנב הקטן מאחורי הכ”ף, זהו זיכרון של מה שהיה, ומה שנמצא מאחורי האות בי”ת זו האות אל”ף, החיפוש אחר האלוהי והקיים. כאן יש בחירה, החלטה לפתח את האהבה לדבר שנתפס עוד באל”ף. לבסוף, שוב ה”א, שוב הולדה, כאן נולדת אותה אהבה אמיתית. אפשר לומר ה”א בשביל ה’ ית’. ה”א הידיעה. המילה “לדעת” מורה על קרבה אמיתית, חיבור – ” וידע אדם את חווה אשתו” ואף  “מלאה הארץ דעה את ה'”. חיבור האהבה.

“אהבה” בגימטריא 13. פעמיים אהבה יתנו לנו את שם הוי”ה. אהבה שממני ואהבה שממנה. וביחד, ההוי”ה בעצמה, הקיום, ללא זמן, אהבה של נצח, שם הוי”ה מלשון היה הווה ויהיה.

המילה אהבה קרובה מאוד לשורש י.ה.ב ויש שאומרים שאף התגלגלה ממנה. י.ה.ב מלשון להביא, הבו לה’ כבוד ועוז. ומה מביאים? את פנימיותינו, עיקר תוכננו. ה”ב בתוך א”ה. א”ה של בחינת אהי”ה שזהו עיקר האלוהות, בחינת כתר.

אז כשאני עובר את השלב בין אהבת משהו במישהו לאהבת המישהו הספציפי, מה קורה?

אהבה שאינה תלויה בדבר

במשנה במסכת אבות מופיעה משנה המתארת שני סוגים של אהבה:

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. זוהי אמרה שמסורה לנו במשנה במסכת אבות. כל אהבה שהיא תלויה בדבר – כלומר דבר שאני אוהב בגלל דבר מסויים, סיבה מסוימת – בטל דבר- בטלה אהבה.

אם אינה תלויה בדבר, אז למה? למה שתהיה אהבה? חייבת להיות סיבה, ואם יש סיבה, האהבה תלויה. זו הצורה הלוגית בה אפשר לעסוק בשאלה, אך באהבה אולי לא תמיד צריך להסתכל בהגיון.

נניח שיש אדם שאני אוהב לשחק איתו כדורסל, ואנחנו נפגשים לשחק כדורסל. אני באמת אוהב להיות עם הבחור הזה. בשבילי, זה ממש עונג לשחק איתו. אבל, תחשבו, אם יפסיק לשחק כדורסל, בשלב הזה תגמר האהבה בינינו, אין לי מה לעשות איתו יותר. אני בעצם אוהב את מה שיש בו בשבילי.

ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. זו אהבה אמיתית, פשוט אהבה. אין בכל העולם דבר שיכול להתבטל שבגללו תיבטל האהבה. זו לא אמירה לוגית פשוטה כמו לומר: אם יש לי כביסה שתלויה על חוט, אם יעלם החוט, הכביסה תיפול. כביסה שמתעופפת באוויר, תעופף לעולם. זה הרבה יותר מזה. זוהי בחירה באורח חיים. החלטה. אז נכון, האהבה הזו תלויה בי, שאבחר בה, שאזין אותה ואטפל בה. אם אפסיק, כן – האהבה תבטל.

משה קיבל תורה מסיני. משה קיבל תורה, עשה פעולה אקטיבית של “לקבל”. הוא החליט שהוא לוקח. את התורה הוא מסר ליהושע, ויהושע לזקנים וכן הלאה. אני רואה במילה החלטה את המילה חליטה, כשאני באמת מחליט משהו, אני חולט אותו במציאות. עושה מהעולם תה מההחלטות שלי. זו עשיה, זו לא תקווה.

אם אהבה תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. זה החלק הפשוט יותר של הרעיון. אם אהבה אינה תלויה בדבר, אין זה אומר שהיא בהכרח נצחית ושאינה נתמכת בשום דבר. השאלה היא –  האם עלולה האהבה הזו במקרה להיעלם? והתשובה היא לא. גם זו בחירה של האוהב והנאהב. נלך למקום הפשטני. אם אני אוהב את חברה שלי, לא סתם “התאהבתי” בה ולא באחרת, התאהבתי בה דווקא כי איתה אני אוהב להיות. זוהי סיבה. תלות. על פי קרליבך, הצד הכפוי באהבה. אך יש הבדל מהותי בינה לבין אותו אדם ששיחק איתי בכדורסל. נניח שאהבתי  להיות איתה משום שגם היא, בדומה לי, אוהבת לטייל ואנחנו נהנים לטייל יחד. ברגע שאני אוהב אותה, ולא את ה”לטייל איתה”, אם תחליט פתאום שהיא לא מטיילת יותר, או חס וחלילה היא תפצע ולא תוכל לטייל יותר, החוט שקשר ביננו נקרע. עכשיו, אם היה זה כל הסיפור, היינו בפשטות נפרדים, אני לדרכי והיא לדרכה. אבל לא, הגענו כבר לאהבה שאינה תלויה בדבר. עכשיו כשהחוט הזה נקרע, אנחנו כבר נמצא ממה לטוות חוט מקשר חדש. הקשר תמיד ישאר, החוט יכול להתחלף. העיקר שזו תהיה היא בצד אחד של החוט ויהיה זה אני בצדו השני. לאט לאט נוכל לקצר את החוט, אם נרצה, להתקרב.

כך, משה קיבל תורה, הוא החליט שהוא יקיים אותה, על כן הוא יעשה כל שצריך כדי שזה יקרה. אם סיבה מקרית גורמת לכך שיהיה עליו להשקיע המון אנרגיה כדי לשמור את חג הפסח, הוא יעשה מה שצריך כדי לשמור אותו, הוא לא יוותר בגלל קושי. הוא החליט, הוא חלט מציאות בה הוא שומר את חג הפסח.

כך באהבה, אם שני אוהבים החליטו לאהוב, הם כבר ימצאו איך.

ומי אני באהבה הזו?

ההתבוננות בפנימיותו של הנאהב מובילה אותי לשאלה גם על פנימיותי שלי; מה הופך אדם, לאדם ספציפי. למה אהוד הוא בהכרח אהוד ולא אחר? מה הופך אותי ליוחנן, מי אני?

זה שאהוד לא אוהב כדורסל לא הופך אותו לאהוד, זה רק אומר שהוא בחור שלא אוהב כדורסל. אהוד גם מכין שוקו נהדר, וזה עדיין לא אהוד. הוא נורא חכם, קורא המון ספרים ואפילו כתב ספר שלם על הצורה בה הוא רואה את העולם, וכל אלה עדיין לא הופכים אותו לאהוד. האם אהוד הוא מכלול הדברים הללו יחד? אני לא חושב. אם אני אומר “אלו הרגשות שלי” ו”אני בחרתי בחירה כזו ובחירה אחרת” כנראה שאני לא מורכב מהבחירות שלי ולא מהרגשות שלי.לכן הם שלי. אני לא החפצים שלי ובאותה מידה איני הרגשות שלי, איני המחשבות שלי וכן הלאה.

נאמר על רבינו הקדוש ר’ זושא שהוא מעולם לא פנה אל עצמו בגוף ראשון ואמר “אני”, תמיד הוא פנה ודיבר על עצמו בגוף שלישי, “זושא רעב”. הוא אמר כי הזכות הבלעדית להשתמש במילה “אני” שייכת לקב”ה. זאת מתוך הדיבר הראשון “אנכי ה’ אלהיך”. בנוסף, מסופר כי זושא אמר זמן מה לפני פטירתו ” אם ישאלו אותי [בשמיים, בבית הדין של מעלה] מדוע לא היית משה רבינו – אדע מה להשיב. אך אם ישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא – יסתתמו טענותיי”. ברור למה אני לא בן אדם אחר, אבל איך אני יכול להיות אני, מדוע אני בכלל אני, את זה זושא לא יודע לומר.

לא סתם אומר זושא כי רק השם ית’ יכול לומר אני, אפשר לומר שאני זה המקום בו אני בעצמי הקב”ה או לפחות שותף. זה עלול להישמע מאוד יהיר, המקום בו אני בעצמי הקב”ה, שותף אולי יתקבל בצורה נעימה יותר. אך אם תחשבו כמה רגעים, תגלו שאין הבדל. אולי יעזור אם תחליפו את הקב”ה בשם הוי”ה.

            “ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”

            למי נאמרו הדברים הללו? למלאכים?

            הדברים הללו נאמרו לאדם עצמו.

כביכול, אמר לו הבורא לאדם:

בוא נא, אני ואתה ביחד, “נעשה אדם”.

אנא, השתדל-נא להיות אדם.

כי אם אין האדם משתדל להיות אדם,

שום כוח שבעולם לא יוכל לעזור לו.

קטע זה מובא מתוך “מעשה ברבי ישראל בעל שם טוב” המקבץ בתוכו מאמרים מפי הבעש”ט. למה הוא מתכוון בעשיית האדם בשיתוף בין ה’ לאדם? אם הקב”ה מבקש מהאדם עצמו לנסות להיות אדם, כנראה שהוא משוחח עם מהות האדם. האדם עצמו.

“אני” זהו המקום שמנסה להיות יוחנן, היוחנן שמשתדל להתנהג כאדם כבקשת ה’ יתברך. המקום השותף לקב”ה בבריאת ה”אני בעצמי”. וזהו ההבדל בין “אני” לבין “עצמי”. “אני” בורא את “עצמי” בכל רגע, בכל רגע משנה ומשתנה. “עצמי” בנוי מהמחשבות שלי, מהבחירות, מהתכונות, מעשים וכו’. “אני” בוחר מה לקחת בשביל “עצמי”.

“אני” זהו מקום גבוה מעל מחשבה, מעל מעשה, מעל מילים ומעל הפרדות. אם אני אנסה לחשוב על “אני”, לא אצליח, אני בסופו של דבר אחשוב על “עצמי”. במצב זה, אנסה להתרחק, ללכת אחורה, עוד יותר, כמה שאפשר. אמחק את המחשבות על “עצמי” ואמשיך אל עבר הבסיס, אל הבורא שלי, אל “אני”. ושוב אעצור, אביט במחשבות. כפי שוודאי תנחשו, עכשיו, שוב אראה את “עצמי”. ושוב אמחק את המחשבות, אלך אחורה, ואמשיך. אם אמשיך, בלי לעצור במחשבות, אהיה ב”אני”.

ה-“שערי אורה” מחדד:

“והספירה הזאת [כתר] נקראת בתורה בלשון אין. צריך אתה לדעת כי לפי רוב התעלמות ספירת הכתר והיותה נסתרת מכל הנמצאים ואין מי שיוכל להתבונן בה […] עוד צריך אני לעוררך ברמזים במקום זה, בסוד מילת ‘אין’ שהיא הספירה הראשונה ובסוד ספירת ‘אני’ שהיא הספירה האחרונה […] וזהו סוד עולם המשפיע ואינו מקבל, וסוד עולם המקבל ואינו משפיע לכיוצא בדבר שהוא מתאחד בו אלא לדברים שהם חוץ ממנו”.

“אין” מגיע מספירת כתר. כתר זהו מקום בו אין מחשבה, אין חלוקה, אין כלום בעצם. יש “אין”. “אני” זו מלכות, הגשמת האלוהות בעולם שלנו, החיבור בינינו לבין הקב”ה, אפשר לומר “שותפות”. ספירת כתר נמצאת כל כך גבוה ורחוק שאינה מושפעת בכלל, אין אפילו על מה להשפיע. ספירת מלכות רק מקבלת, פאסיבית, אינה משפיעה או מוציאה מחוץ לעצמה. המעבר בין “אין” ל”אני” זהו החיבור בין ההשפעה והקבלה. המעבר הזה מקביל למרוצת המחשבה בלי עצירה במחשבה ממשית. כפי ש”אין” מתקשר ל”אני”, כך “אני” יכול לתקשר ולפעול יחד עם “עצמי”. והחיבור הזה זהו החיבור בין הגוף לנשמה. הנשמה שאקרא לה “אני” נמצאת בתוך קיום האלוהות, בתוך ספירת המלכות, המקום בו ניתן להתחבר עם ה’ ית’, והחיבור עם ה’ ית’ הוא הרצון הגדול ביותר של הנשמה. אך כעת היא מחוברת עם הצד הגשמי של העולם, עם ה”עצמי” של יוחנן. אל תטעו, המחשבה נמצאת בצד של “עצמי”, ההיות והחיות נמצאים בצד של “אני”. כפי ש”אין” נמצא במימד שונה מ”אני”, כך ש”אני” אינו יכול לראות ולהבין את ה”אין”, כך אין ה”עצמי” יכול להבין את “אני” והוא מתקרב אליו רק בתזוזה, בשינוי המיקום בין המחשבות, בין הרגשות, בלי שום מחשבה או רגש.

עכשיו, הגענו למצב ש”אני” אוהב מישהו, את ה”אני” של מישהו ולא את חלק מה”עצמי” של מישהו. אמנם המצב הזה לא ברור עד הסוף, אך ייתכן שבכך טמון הסוד.

הנחייה ועריכה: מאיר פרידמן