ב-4 באפריל 1968, כשגילתה ג’יין אליוט, מורת כיתה ג’ בבית ספר יסודי באיווה, שדוקטור מרטין לותר קינג נרצח על ידי מתנקש, היא החליטה החלטה מעניינת- לבצע בקרב התלמידים שלה, בני ה-8 ,כולם לבנים, אמריקאים ממעמד בינוני, ניסוי בנושא גזענות. כבר למחרת הודיעה בכיתה אותה היא מחנכת, כי תלמידים כחולי עיניים נעלים על האחרים והעניקה לילדים בעלי העיניים הכחולות הטבות מיוחדות על חשבון שאר הילדים. על כחולי העיניים וחומי העיניים נאסר לשתות מאותן ברזיות, על חומי העיניים נגזר לעטות סרטים מיוחדים סביב צווארם, זרועותיהם וכדומה.
אליוט דרשה מתלמידיה כי כחולי העיניים לא ישחקו עם חומי העיניים בהפסקה בין השיעורים בגן המשחקים. עד מהרה ניתן היה לראות בבירור התפלגות לשתי קבוצות: קבוצת כחולי העיניים שנהנית מכלל המתקנים והמשחקים, ולעומתם קבוצת חומי העיניים שהתחלקה לקבוצות קטנות (שניים-שלושה ילדים) – שהשפילו מבט למול כחולי העיניים ובינם לבין עצמם. כחולי העיניים הפכו להיות באופן כמעט מידי לשחצנים, שתלטנים ואכזריים כלפי חומי העיניים. דבר נוסף שהתרחש בגן המשחקים הוא ריב אלים בין שני ילדים- ילד כחול עיניים מקלל ומרביץ לילד חום עיניים שככל הנראה רצה לשחק באחד המשחקים בגן.
לאחר מכן, כשאליוט כנסה את כלל התלמידים חזרה לכיתה, שאלה על שהתרחש בהפסקה והפנתה את השאלה לילדה חומת עיניים. הילדה התבלבלה ולא הצליחה לענות כראוי. לאחר הניסוי כשנשאלה הילדה על הרגשתה ברגע השאלה, השיבה כי הרגישה טיפשה, פחות טובה וכי שנאה את עצמה. את אותה השאלה הפנתה אליוט לאותו ילד כחול העיניים שהתקוטט עם חום העיניים. הילד ענה היטב, ואף הוסיף כי הוא לא מעוניין לשחק עם חומי עיניים ולא רוצה שבכלל יתקרבו אליו, לא בהפסקה ולא בשיעור, וכי הוא יותר טוב מחומי העיניים ומרגיש חזק יותר[1].
לניסוי של ג’יין אליוט היבטים רבים ומעניינים , אך מה שלכד את תשומת ליבי הייתה העובדה שהצירוף ‘עיניים חומות’, brown-eyes”) “) הפך למילת גנאי, מכשיר דיכוי. מילה שבאמצעותה עובד מנגנון הדיכוי- מסמנים את המדוכאים בשם והופכים את הדיכוי לדבר יומיומי, שבשגרה, מילה שמתגלגלת ברחובות ובתקשורת, והופכת את הדיכוי לדבר בסיסי. איך יכול להיות שמילה שהייתה טעונה במשמעות אחת הפכה להיות מסמן של מסומן אחר לגמרי תוך כמה שעות?
בכדי לענות על שאלה זאת יש לפנות לאחד ממאפייני השפה כפי שמגדיר אותם דה סוסייר בספרו ‘קורס בבלשנות כללית’- שרירותיות הסימן. “הקשר המאחד בין המסמן למסומן הינו שרירותי, או במילים אחרות- מאחר שאנו מבינים במילה ‘סימן’ את המכלול הנובע מן הצירוף של מסמן ומסומן, אפשר לומר ביתר פשטות, הסימן הלשוני שרירותי.’ זאת אומרת- הקשר בין מושג כלשהו ובין רצף הצלילים הספציפי לו אנחנו קוראות מילה, הוא שרירותי לגמרי. לכן למושגים שונים יש צלילים שונים בשפות שונות. אין דבר המחייב שלצמח דשא ייקראו באמצעות הצלילים ד-ש-א ולא כ-ר-ד. הקשר בן מסמן ובין מסומן, בין המשמעות לבין המסמן שלה, הוא שרירותי. (אין הכוונה לאקראי, אלא לכך שהוא פרי מוסכמה חברתית- כולנו מסכימים לקרוא לדשא דשא, וזה הקשר היחיד בין הצמח לשמו. אנחנו מחליטים איך קוראים לכל דבר, הכוח שקושר בין המסמן למסומן הוא חברתי, ולא כוח אובייקטיבי מחויב המציאות.)
חשיבות הלשון לתודעה האנושית היא בלתי ניתנת לשיעור. הלשון והתפיסה שלנו את המציאות כרוכות זו בזו בצורה כה סבוכה, עד כי אי אפשר עוד להתיר בניהם. ולכן המנגנון דרכו אנחנו מעניקות משמעות למילים הוא גם המנגנון בו אנחנו מעניקות משמעות חברתית למסמנים חברתיים. בניסוי של אליוט המילה ‘עיניים חומות’ הפכה תוך כמה שעות למילת גנאי, ושינתה לגמרי את משמעותה, גם בשל ההכרה בכך שהקשר בין משמעות ומסמן הוא שרירותי, שאפשרה לילדים לבצע חילוף משמעויות מהיר למסמן- עיניים חומות ש”ספח” אליו קונוטציה שלילית. (חילוף משמעויות זה אין משמעותו שהמשמעות הקודמת של המילה נגנזה, אלא פשוט שהתווספה אליה משמעות חדשה בעלת משמעות כבדה ממנה הרבה יותר, ולכן המשמעות הראשונית של המילה מקבלת מקום שולי מבחינת משמעותה). אם אין דבר הכרחי שהופך את העצם שולחן, לרצף הצלילי שולחן, אין סיבה הגיונית שעיניים חומות כמסמן חברתי יסמנו רק פיגמנט בצבע העיניים, ולא נחיתות, והשינוי יכול להתרחש תוך כמה שעות. (יש לציין כי הפעולה של ההכרה בשרירותיות הלשונית היא לא מודעת- הילדים לא מודעים למאפיין הזה של השפה ועושים את הפעולה מתוך שימוש מודע בו, אלא המאפיין הזה של השפה משמש המנגנון בחילוף המשמעות שנכפה על הילדים על ידי המורה, בצורה לא מודעת.)
בספרו “מעבר לאשמה ולכפרה”, מתאר ז’אן אמרי את היום בו ישב בבית קפה בגרמניה הנאצית וקרא בעיתון את חוקי נירנברג, חוקים שבצעו את אחד מחילופי המשמעויות הרצחניים ביותר בהיסטוריה- חוקים שהפכו את המשמעות של המסמן החברתי ‘יהודי’ ממסמן של קבוצה אתנית תרבותית דתית גרידא למסמן של אויבי המדינה, דמונים לא אנושיים, חסרי כל זכות- מהזכות להיות אזרחים בארצות המולדת שלהם, ועד הזכות לחיים.
“כצעד ראשון יש להכיר בלא סייג בכך שגזר דינה של החברה הוא בגדר מציאות נתונה. כשקראתי ב1935 את חוקי נירנברג והתברר לי, שלא זו בלבד שהם חלים עלי, אלא הם גם הביטוי המשפטי הכתוב של גזר הדין שגזרה החברה הגרמנית כבר קודם לכן בקריאה: “התפגר!”, הייתי יכול להימלט ברוח, להפעיל את מנגנוני ההתגוננות ובכך להפסיד את המערכה על השבת כבודי האבוד. הייתי אומר בליבי: יפה יפה, זה אפוא רצונה של המדינה הנציונאל-סוציאליסטית, של הישות המשפטית הגרמנית: אבל מה לרצון הזה ולגרמני האמתי, לישות הגרמנית האמתית- זו אינה מתכוונת כלל לנדות אותי. או הייתי יכול לטעון שרק גרמניה, המדרדרת למרבה הצער לטירוף צמא דם, רק היא מדביקה לי, באופן אבסורדי, תווית של תת –אדם, פשוטו כמשמעו, ואילו העולם הגדול שמחוצה לה, שיש בו אנגלים, צרפתים, אמריקנים ורוסים, מחוסן למזלי כנגד הפרנויה הקולקטיבית שגרמניה נגועה בה. ואולי הייתי יכול אפילו לוותר הן על האשליה של “גרמניה אמתית” והן על אשליה של עולם המחוסן מפני טירוף הדעת הגרמני, ולעודד את עצמי ולומר: יאמר עלי מה שיאמרו, אין זאת אמת. אני האמתי הוא האדם כפי שאני עצמי רואה ומבין את עצמי ביני לביני: אני מה שאני בעיני עצמי ובתוכי פנימה, כזה אני ולא אחר.
לא אומר שלא נכנעתי לפיתוי הזה מפעם לפעם. אני יכול רק להעיד שבסופו של דבר למדתי להתנגד לו, ושכבר אז, ב1935, חשתי במעומעם את הצורך לשכנע את העולם בכבודי, את העולם שכלל וכלל לא ניתק כאיש אחד, בחמת זעם, את כל יחסיו עם הרייך השלישי. הבנתי, אף שבצורה מעורפלת, שמהם את פסק הדין כשלעצמו עלי לקבל, אבל יש בכוחי לכפות על העולם לשנותו. קיבלתי את משפטו של העולם מתוך החלטה להתגבר עליו על ידי התקוממות.”[2]
אמרי פותח בעוד מנגנון לשוני ששועתק למנגנון חברתי: גזר דינה של החברה הוא בגדר מציאות נתונה. החברה כמערכת היא שמעניקה לפרט את המשמעות שלו. בלשון הדבר מתבטא היטב. “היינו מתקשים להבין למה משמשות התנועות הקוליות לולא התקיימה הלשון, אך הן אינן מרכיבות את הלשון וגם אם ניטיב להסביר את כל התנועות של המנגנון הקולי החיוניות ליצירתם של הרשמים האקוסטיים- לא יהיה בכך כדי להבהיר ולו במעט את בעיית הלשון. הלשון מבוססת על הניגוד הפסיכולוגי שמקיימים אותם רשמים אקוסטיים בינם לבין עצמם, כשם שמרבד הנו יצירת אומנות הנוצרת על ידי הניגוד החזותי שמקיימים ביניהם חוטים בעלי צבעים מגוונים. אך הדבר החשוב עבור הניתוח הוא משחקם של הניגודים הללו ולא התהליכים שהצבעים נוצרו באמצעותם.”[3] וממש כמו שמילים בודדות מקבלות את המשמעות שלהן מתוקף מערכות היחסים בינם ובין שאר המערכת הלשונית, כך גם מסמנים חברתיים- קבוצות חברתיות ואנשים, מקבלים את המשמעות החברתית שלהם על ידי החברה הכללית, היחס שלה אליהם, והמשמעות שהיא מעניקה להם. לא די במשמעות הפנימית שהפרטים מכוננים לעצמם. המסמן ‘יהודי’, שהפך בעזרת השרירותיות של המסמן בן לילה ממסמן אתני- חברתי לגזר דין מוות, קיבל את המשמעות שלו מהחברה, הבין אמרי, ולא משנה כמה היה מתעקש אמרי על המשמעות הפנימית העצמאית שהוא מכונן לעצמו ובעצמו, עליו לקבל את גזר הדין של החברה כדי לשנותו. השפה היא מנגנון חברתי, ולא יציר כפיו של אדם פרטי, ולכן הוא לא יכול לשנותה בעצמו. השפה גדולה יותר מהאדם, ולכן אמרי לא יכל לשנות או להוסיף את המשמעות של המילה יהודי בעיניו בצורה שתהיה משמעותית חברתית, כי הוא כבול למנגנון הלשוני שהוא חברתי ביסודו.
כשמדובר בתהליכים חברתיים, השרירותיות הלשונית מקבלת מטען פוליטי. לא מדובר יותר בקשר אקראי בין המסמן החברתי והמשמעות שלו, אלא בניצול פוליטי של בעלי הכוח הפוליטי (שהופך אותם, בין השאר, לבעלי הכוח על עיצוב השפה) את השרירות הלשונית כדי לתת משמעויות למסמנים חברתיים שונים שמשמשות אותם בכינון מנגנוני דיכוי. זאת אומרת- אין קשר אמתי של ממש בין צבע העור של אדם ובין מידת החירות שלו, אך האמריקאים הלבנים השתמשו במערכת השרירותיות הלשונית כדי להטעין את צבע העור במשמעות של נחיתות, שסייעה להם בהנחלת מנגנון העבדות ששירת אותם פוליטית. כך הופכת השפה למייצגת של שדה הכוח הפוליטי. כשהלבנים באמריקה השתמשו במילה nigger לכינוי העבדים השחורים שלהם, הם לקחו את המילה הלטינית nigger, שסמלה פשוט אנשים בעלי צבע עור שחור, ונטעו אותה במבנה החברתי הגזעני שלהם- חברה שמחולקת לפי היררכיה גזעית, בה צבע עור הופך להיות קבוצת שיוך שלמה בעלת משמעות היררכית (הגזע הלבן נתפס כעליון ושאר הגזעים לנחותים). וכך, המילה nigger קיבלה משמעות שונה לגמרי במבנה החברתי של האמריקאים- היא הפכה למייצגת של ההיררכיה החברתית בארה”ב של התקופה הזאת. הם השתמשו באופי החברתי של השפה ובשרירותיות שלה בשביל לכונן את השחורים שהוכנסו בכוח אלים לחברה שלהם כמדוכאים. כשהלבנים קראו לשחורים במילה משלהם, הם לקחו עליהם פטרונות, במקרה הספציפי הזה אף בעלות של ממש. הם נתנו לשחורים שם- פעולה שבאופן מפורש מכוננת אותם כבעלים של השחורים, של המשמעות שלהם בעולם הסימבולי של השפה. “ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה”[4]– האדם של ספר בראשית, האדם האדון על שאר הבריאה, “וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ”[5], משתמש ביכולת השפה שלו כדי לכונן את הבעלות שלו על החיות והבריאה. כבר הוא מבין את הכוח שיש לקריאת השמות בכינונו כאדון הבריאה, בכינונו כסובייקט לעומת שאר האובייקטים של העולם.
המילה nigger עברה מספר גלגולים מאז המאה ה18. לאחר שחרור העבדים ומתן זכויות שוות לשחורים ולבנים, תהליך שקרה מסוף המאה התשע עשרה ועד סוף המאה העשרים, המילה nigger הפכה למילה אסורה, שאסור חוקית לכנות בה אנשים. הניסיון היה לטשטש את המנגנון הגזעני עד להיעלמותו באמצעות הפסקת השימוש במילים דכאניות מתוך הבנה של הכוח הגדול שיש לשפה בתהליכי דיכוי. המילה הפכה להיות סמל לדבר רע, לעבר האפל, למילה שהיא לא politically correct , שאסור להשתמש בה.
החברה, אם כך, קובעת את המשמעות שלנו כפרטים. לעובדה זו משמעות מכרעת כאשר את חלק מקבוצה מדוכאת, כיוון שאז הזהות שלך מובנת בשבילך על ידי קבוצה מדכאת, שחווה אותך כאובייקט שלה, ומכוננת את זהותך על פי “לוגיקה מפורטת, שלא מציאות אמפירית שולטת בה, אלא צרור של תשוקות, הדחקות, השקעות והשלכות.”[6] של הקבוצה המדכאת עצמה. כיצד והאם ניתן לגייס את השרירותיות הלשונית והסטרוקטורליזם (ההנחה שמבני החברה הם שמכוננים במידה רבה את הזהות של הפרט בתוכה ) לתהליכי שחרור? האם כלי האדון, כלי הדיכוי, יכול להפוך בידיים הנכונות לכלי שחרור ולעזור להרוס את ביתו?
והנה, במאה העשרים ואחת הופיעה תופעה חדשה- אפרו אמריקאיות שמנכסות את המילה nigger ומשתמשות בה כשהן מדברות על עצמן. לתופעה קוראים reclamation of words- ניכוס מחדש של מילים.
התופעה החברתית של ניכוס מחדש של מילים (reclamation of words )מנסה לעשות בדיוק את הפעולה הזאת. ניכוס מחדש של מילים היא פעולה בה קבוצה מדוכאת תובעת בעלות על מילת דיכוי בה נעשה שימוש כנגדה, מעניקה לה משמעות חדשה, ומשתמשת בה ככלי שחרור, כיוון שהיא הופכת לכלי בתהליך של כתיבת נרטיב עצמאי וכינון זהות עצמית עצמאי. לא עוד האדם הלבן נותן שם לאדם השחור, אלא האדם השחור נותן לעצמו שם, מנכס לעצמו את השליטה במסמן החברתי שלו, במשמעות החברתית שלו, אדון לעצמו. מחזיר לעצמו את הכוח החברתי שנלקח ממנו, הכוח על השפה.
המנגנון של ניכוס מחדש של מילים נועד לאפשר לקבוצות מדוכאות, שעד עכשיו כינון הזהות שלהן נעשה רק ואך בידי החברה הדכאנית, לכונן את הזהות שלהן בעצמן, תוך הקניית משמעות חדשה למילות דיכוי על מנת ליצור נרטיב עצמאי. הנרטיב העצמאי מאפשר לקבוצות מדוכאות “לשנות את התפיסה העצמית המדוכאת שלהם על ידי הדגשת רעיונות מוסריים ופרטים חיוניים שהנרטיב הכללי השמיט או העניק להם משמעות פחותה, וסיפור נרטיבי חדש שיזמן פרשנות ומסקנות שמשמשות אלטרנטיבה לנרטיב הדכאני הכללי”[7]. קבוצות מדוכאות לראשונה זוכות לקרוא לעצמן בשם, לקשור משמעות משלהן למסמנים שלהן, ובכך לבנות קהילות בהן המשמעות של מילות דיכוי היא אחרת. אחד התנאים לשינוי משמעויות, כמו שמתאר אותו דה סוסייר, הוא השענות על נורמה. “יש בשרירותיות הסימן כדי להגן על הלשון מפני כל ניסיון לשנותה. הגוף החברתי, גם לו היה מודע יותר מכפי שהינו, לא יכול היה לערער עליה, מפני שכדי להטיל ספק בדבר מה עליו להישען על נורמה סבירה”. בתרגום של שרירותיות השפה לשרירותיות חברתית, יש להטעין את המשמעות החברתית בכוח פוליטי- ולכן יש להישען על תנועות פוליטיות קיימות על מנת לבסס את המשמעות החדשה. פעולת הניכוס היא גם רווחית פוליטית כיוון שפעולת האימוץ של המילים הדכאניות תורמת יותר למאבק. להחליף את המסומן של המילה המדכאת רווחי יותר מאשר להחליף את כל הסימן שכן פעולה זו מונעת תחרות פוליטית בין המילה ‘ניגר’ למילה האלטרנטיבית. כשמחליפים את המסומן הישן, או מאירים אותו באור אחר, המשמעות הישנה של המילה פשוט נשכחת, נעלמת מהתחרות הפוליטית, והסיפור העצמאי של הקבוצה המדוכאת הופך להיות הסיפור החשוב במילה. [8]
תנועות דיכוי נשענות על נורמות גזעניות או סקסיסטיות בכדי להשתמש בשרירותיות הלשונית בצורה דכאנית, ואילו תנועת הניכוס מחדש של מילים יוצרת נורמות חדשות עליהן שמאפשרות להחליף משמעות למילה. כאשר אני כאישה משתמשת במילה bitch בצורה חיובית, אני עושה מעשה פמיניסטי, עצמאי , כיוון שאני לוקחת את המסמן החברתי בו סמנו אותי עד עכשיו ומנכסת אותו, נותנת לעצמי שם ,מספרת בעצמי את הסיפור שלי. כאשר קהילה שלמה מחליטה לאמץ את המילה שדיכאה אותה, היא יוצרת נורמה בה אנשים מהקבוצה הזאת לוקחים אחראיות על עצמם ומכוננים את הזהות של עצמם. משתמשים במבנה השפה כדי לשחרר את עצמם מחברה שהם נחותים בה וליצור חברה אלטרנטיבית, בה הם בעלים על עצמם, וכך מחליפה המילה את משמעותה- מכלי דיכוי לכלי שחרור.
הנחייה ועריכה: שחר פישר
[1] אדם לייזנר, “אדם Unchanied”, Maveze, 24.4.13
[2] מעבר לאשמה ולכפרה, ז’אן אמרי
[3] קורס לבלשנות כללית, פרדינן דה סוסיר
[4] בראשית ב 20
[5] בראשית א 26
[6] אוריינטליזם, א.סעיד.
[7] Spaces for Counter-Narratives: The Phenomenology of Reclamation by Farah godrej. תרגום חופשי שלי את המשפט: alter the oppressed’s perceptions of
themselves, by featuring certain details and moral ideas that the dominant story ignores or
underplays, and retelling the story in such a way as to invite interpretations and conclusions that
are at odds with the ones the dominant story invites
[8] תודה ליובל דרפנר, שהאיר את תשומת ליבי לפן הזה של הרווחיות הפוליטית של ניכוס מחדש של מילים
חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד
–
מאמר מעולה.