תמונתך לי מימד ועוד שניים
מזכירה לי קישוט על מרבד.
דמותך גופך האסור מתירה לעיניים
אלא לראותך בלבד.
מי אותי לך כאח ישימני,
ומרבד ישיאך מעמי?
ואומר בלבי ‘רחוקה היא ממני,
בשמיים היא’.
ותרעד גופתי הבודדת
ולבי ייחרד מאליו;
ואשאף אל קרבי רוח קודש בוגדת
והאב נעלב.
אין דברים יפתי ואין אומר,
תמונתך לי כאלף שתיקות.
וצלמוות צולם (עייפותו של החומר)
ונמאס לחכות.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ו