לא פשוט להיות משוררה הלאומי של אומה מסוכסכת.
ביאליק, בן דור התחייה שחי את המתח המתמיד בין עולם בית המדרש לרוחות ההשכלה המנשבות משמיע את קולם של רבים מבני דורו. למרות זאת ואולי דווקא בגלל זה הוא בוחר לתאר את חויית הקרע הזו בשירו, במילה אחת ויחידה- “לבדי”.
אותו ביאליק שבאחד משירי האהבה היפים בהסטוריה קורא: “הכניסיני תחת כנפך” מתאר בשיר “לבדי” את מערכת היחסים העדינה והכואבת עם כנפי השכינה:
“בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא/ כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה / יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,/ עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ”.
ישויות בעלות כנפיים בתנ”ך מוכרות לנו ממעשה מרכבה: “וָאֶרְאֶה אֶת השם יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף” (ישעיהו ו, א-ב) הגמרא במסכת חגיגה מסבירה את הפער בין ששת הכנפיים שמופיעות כאן לבין ארבעת הכנפיים בחזיונו של יחזקאל (יחזקאל א, ו): “כאן בזמן שבהמ”ק קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים- כביכול שנתמעטו כנפי החיות” (חגיגה יג, ב) . חכמים מסבירים שהשרפים לאחר החורבן נותרו עם ארבעת הכנפיים המשוככות על גופם אך איבדו את זוג הכנפיים המאפשר להם לעוף.
אולי בדומה לכך אצל ביאליק אותה הכנף השבורה משאירה את השכינה נטולת יכולת לעלות ואף הופכת אותה להיות זו הנזקקת למגן.
“וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:/כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,/ וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…”
באמירה זו ביאליק כמובן מכוון לדבריו של אליהו הנביא וכך מאיר בפנינו פן נוסף בדמותו.
לא פשוט להיות נביאה הלאומי של אומה מסוכסכת.
דמותו של אליהו מרובת פנים וסתירות בתודעה היהודית- סבא חביב המגיע לביקור בליל הסדר או נביא קנאי העוצר את הגשמים מלרדת. האופן שבו מצטט ביאליק את אליהו באחת מהרגעים המורכבים בשליחותו, עשוי לחשוף לנו משהו מאופיים ורצונם הכמוס של הנביא והמשורר גם יחד.
לאחר המופע המרהיב במעמד הכרמל בורח אליהו מאיזבל אל המערה ושם נשאל על ידי האל “מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ” והוא עונה “וַיֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּה” (מלכים א יט, ט-י)
בעקבות אמירה זו משתתפים כל גרמי השמיים במופע בעל הלקח שעורך האל לאליהו, אך בסיום ההתגלות אליהו חוזר על אותה התשובה בשנית: “וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי” ממאן לההתמסר למסר שקיבל בדבר כוחה של הדממה הדקה.
אפשר לקרוא את התשובה כעדות נוספת לדמותו הבלתי מתפשרת של אליהו, לדמותו של נביא קנאי. אך נדמה שבתוך הסיטואציה הזו מבחין ביאליק בקול נלווה, כמעט מכמיר לב, כמעט נואש, קולה של הבדידות. אולי אותו נביא שהולך 40 יום ולילה בכוח אכילת עוגת הרצפים שמלאך האלוהים מביא לו, פשוט עייף. עייף מהליכותיו, עייף מתוכחותיו, עייף מבדידותו.
מסיבות אלו ואלי גם אחרות, מורה לו לבסוף האל: “אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ” האקט המעשי הזה, המגיע בנשימה אחת כחלק משרשרת מינויים שמצווה אליהו לעשות, הוא אולי מכתב הפיטורין המעניין בתנ”ך. אליהו הנביא מתבקש למנות מחליף לעצמו.
ואולי כאן טמונה תשובה חלקית לשאלה מה מבקש ביאליק. אולי ביאליק מייחל לכך שהשכינה תעזוב אותו מרצונה, את אותו צעד שהוא אינו מסוגל לעשות בעצמו הוא מקווה לקבל כהוראה מגבוה.
כשהמתח הופך להיות בלתי נסבל, כשיותר משהשכינה מסוככת עליו – הוא זה שנדרש לסוכך עליה,
כשהאור בחוץ מסמא והכנפיים אינם יכולות לעוף, הוא מייחל לצעד אולי בלתי אפשרי, לקבלת מכתב הפיטורין שלו מהשכינה.
חזרה אל: עלונטור – גליון שבועות התשע”ו