’תיקון הלימוד‘ על תיקון ולימוד בליל שבועות / הרב שגיא כהן

מנהג ומדרש

את ליל שבועות עוברים רבים ללא שינה,  מי בלימוד אל תוך הלילה ומי במרתון שיעורים עד שעות הלילה המאוחרות. יש הקוראים את ‘תיקון ליל שבועות’ ויש הרוכנים מול הגמרא וממשיכים בלימודם. זכורני בשנות נעורי, עומד בלילה הקדוש וחושב, אל מי אצטרף? אל הלומדים או אל הקוראים? האם אקרא את התיקון או אשב ללמוד תורה?

בשורות הבאות אנסה לסקור את הרקע למתחולל בליל שבועות. מהו התיקון בלילה זה וכיצד הפך ללילה של לימוד תורה בקהילות רחבות ומגוונות? (למשל- בסרט ‘הערת שוליים’ כחלק מדמותו המצליחה של אוריאל שקולניק, הוא מרצה בליל שבועות בשישה מקומות בזה אחר זה, מה שמעיד על התופעה הרחבה).

מנהג הלימוד בליל שבועות הוא מנהג חדש יחסית. השולחן ערוך לא מביא אותו כחלק מהלכות החג, והוא מובא כמנהג של חסידים על ידי נושא כליו של השולחן ערוך, ה’מגן אברהם’ (סימן תצד):

איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן.

ואפשר לתת טעם ע”פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה:

ר’ אברהם גומבינר, ה’מגן אברהם’, אינו מנמק את המנהג בטעם הרזי המובא בזוהר, אלא בטעם בנגלה המובא במדרש. נדייק: אין הוא לומד מהמדרש המפורסם על כך שהיו ישראל ערים בלילה את המנהג להישאר ערים, אלא מעריך שזהו טעמו של המנהג הצובר תאוצה בזמנו. ואכן, המדרש (שיר השירים רבה, א) אינו מדבר על ציווי לתיקון חטאם של ישראל, אלא מזכיר את חטאם כבדרך אגב:

ר’ פנחס בשם רבי הושעיא אמר: ‘עד שהמלך במסבו’, עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ב”ה במסבו ברקיע, כבר הקדים שנאמר ‘ויהי ביום השלישי בהיות הבקר’ (שמות י”ט).

למלך שגזר ליום פלוני אני נכנס למדינה וישנו להם בני המדינה כל הלילה וכשבא המלך ומצאם ישנים העמיד עליהם בקלאנין בוקינס ושופר והיה השר של אותה מדינה מעוררן ומוציאן לאפנתי של מלך והיה המלך מהלך לפניהם עד שהגיע לפלטין שלו. כך הקדוש ברוך הוא הקדים דכתיב ‘ויהי ביום השלישי בהיות הבקר’, וכתיב ‘כי ביום השלישי ירד ה’ לעיני כל העם’, ישנו להם ישראל כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה, אמר ר’ יודן אפילו פורטענא {=פרעוש} לא עקץ בם.

שנתם של ישראל נובעת מהלילה הקצר והיא אינה מתוארת במדרש כחטא. זוהי שינה “עריבה”. יותר מזאת, לפי דברי ר’ יודן אף נעשה להם נס כדי שהם יוכלו לישון טוב יותר. גם תגובת המלך הגיונית, ונראה כי כל המעשה טבעי ותקין לחלוטין.

המדרש, אם כך, אינו מהווה חיזוק למנהג הלימוד בלילה ועל כן נראה שכדי להבין את טעמו יש לחזור לזוהר המובא בדבריו של ה’מגן אברהם’.

תיקון התיקון

המילה “תיקון” מוגדרת במילון אבן שושן כך:

1. מילוי הפגם או הליקוי בדבר, החזרת דבר למצבו השלם או הנכון.
2. שינוי לטוב, שיפור, השבחה.

בליל שבועות יש משהו שאנחנו מתקנים. מעניין לראות כיצד הזוהר (אמור צח. מתורגם) ראה בלילה הזה תיקון מסוג אחר:

..וּמִי שֶׁמַּגִּיעַ טָהוֹר לַיּוֹם הַזֶּה וְהַחֶשְׁבּוֹן לֹא נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁמַּגִּיעַ לַלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וּלְהִתְחַבֵּר עִמָּהּ, וְלִשְׁמֹר טָהֳרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁמַּגִּיעָה עָלָיו בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וְנִטְהָר. וְלָמַדְנוּ, שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לַעֲסֹק בַּלַּיְלָה הַזֶּה – תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ כְאֶחָד מִמַּעְיַן הַנַּחַל הֶעָמֹק. אַחַר כָּךְ בַּיּוֹם הַזֶּה תָּבֹא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְיִתְחַבֵּר עִמָּהּ, וְיִמָּצְאוּ כְאֶחָד בְּזִוּוּג אֶחָד לְמַעְלָה. אָז מַכְרִיזִים עָלָיו וְאוֹמְרִים: וַאֲנִי זֹּאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה’ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךְ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךְ וְגוֹ’. (ישעיה נט).

ליל שבועות הוא לילה של הקדמה לקבלת התורה ביום. הלילה הוא זמן של תורה שבעל-פה, התורה המבטאת את ה’מיין נוקבין’, יסוד ההשתוקקות של הצד המקבל. התורה שבעל פה צומחת מלמטה, מתוך העולם הזה, ודווקא תורה זו צריכה להילמד לפני מתן התורה המושפעת עלינו מלמעלה. הזוהר מביא את הפסוק בישעיה המדבר על החיבור בין התורה הצומחת מהארץ ובין התורה שמקורה בשמים: ‘רוחי אשר עליך’- התורה היורדת משמים, ו’דברי אשר שמתי בפיך’- התורה ששם הקב”ה בפיו של האדם בבחינת ‘חיי עולם נטע בתוכינו’. הלילה מבטא את החושך, את המקום האנושי שבו האדם אינו מושפע מחסד עליון אלא מעורר מלמטה את הדבקות בשכינה, בחינת ‘בבוקר- חסדך, ואמונתך- בלילות’. בטרם יקבל האדם את התורה זקוק הוא לעסוק בתורה דילה, בתורה שבעל פה, ולאחר מכן יתחברו שתי התורות יחד. התנועה מלמטה למעלה היא יסודו של התיקון בליל שבועות.

כך ממשיך הזוהר:

וְעַל כֵּן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים: נָבִיא אֶת הַיְרֻשָּׁה הַקְּדוֹשָׁה לָנוּ וּלְבָנֵינוּ בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה מִתְעַטֶּרֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, וּבָאָה לְהִזְדַּוֵּג עִם הַמֶּלֶךְ, וּשְׁנֵיהֶם מִתְעַטְּרִים עַל רֹאשָׁם שֶׁל אוֹתָם שֶׁזּוֹכִים לָזֶה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּךְ אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְכַּנְּסִים הַחֲבֵרִים בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֵלָיו, נָבא לְתַקֵּן אֶת תַּכְשִׁיטֵי הַכַּלָּה, כְּדֵי שֶׁתִּמָּצֵא לְמָחָר בְּתַכְשִׁיטֶיהָ וּבְתִקּוּנֶיהָ אֶל הַמֶּלֶךְ כָּרָאוּי. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַחֲבֵרִים כְּשֶׁיְּבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת הַגְּבִירָה, מִי תִקֵּן תַּכְשִׁיטֶיהָ וְהֵאִיר אֶת הָעֲטֶרֶת שֶׁלָּהּ וְשָׂם אֶת תִּקּוּנֶיהָ. וְאֵין לְךְ בָּעוֹלָם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן אֶת תַּכְשִׁיטֵי הַכַּלָּה, אֶלָּא הַחֲבֵרִים. אַשְׁרֵי חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

כבר לפני הזוהר התקיים מנהג הלימוד בליל שבועות, אצל חסידים ואנשי מעשה. כנסת ישראל היא זו שמתקשטת בלילה כדי להיות מוכנה אל המלך, עם ישראל מתקדשים ומתכוננים לקבלת התורה ביום שיפציע לאחר ההכנות במשך הלילה.

התיקון בזוהר הוא אינו תיקון של משהו פגום; התיקון הוא סידור, קישוט של תכשיטי הכלה המתקשטת ומתכוננת למפגש עם המלך. הכנותיה והתרגשותה של הכלה בליל שבועות עומדות כמראה הפוכה לבריחתה של הרעיה בשיר השירים (ה, ג): ‘פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם’. הכלה משתוקקת אל המלך, ולימוד התורה שבעל פה בלילה הוא שמתקן ומכין אותה אל המפגש איתו, אל קבלת התורה שבכתב.

במובן זה, בליל שבועות אנו עדיין לא מקבלים את התורה. תהליך הטהרה של ימי הספירה ממשיך גם לתוך הלילה, עד לקבלת התורה בבוקר החג. ספירת הימים אמנם מסתיימת בערב שלפני, אך בערב זה יש “טהרה עליונה” המכינה את האדם ל’אירוע עצמו’ שיגיע רק בבוקר. העיסוק (עיסוק דייקא ולא לימוד) בתורה, על פי הזוהר, אינו מבטא את התורה עצמה שאנו מקבלים בשבועות אלא את ההכנה אליה. התורה של ליל שבועות היא תורה שמטהרת את האדם, מקשטת את השכינה, ומאפשרת לנו להגיע למתן התורה מוכנים יותר. התורה שבעל פה שקודמת, על פי הזוהר, לתורה שבכתב, היא לא תורה של ידע אלא תורה הנובעת מתוך החיים עצמם, תורה שלא הופכת את האדם לחכם יותר, אלא  מנקה אותו ומכינה אותו לחיבור אל התורה היורדת משמים.

תיאור מופלא של ליל שבועות במחיצתם של ר’ יוסף קארו ור’ שלמה אלקבץ, מתואר במכתב שכתב הרב אלקבץ ומופיע בספר ‘שני לוחות הברית’ (שבועות, ה):

דעו לכם כי הסכמנו החסיד (ר’ יוסף קארו) נר”ו ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם. וזהו הסדר שתקנתי וסדרתי בלילה ההוא, ראשונה תורה קרינן.. אחר כך מזמור השמים מספרים ומזמור יקום אלהים, אח”כ האלפא ביתא בלא השירות, אח”כ כל מגילות שיר השירים וכל מגילות רות, ואחר כך פסוקים אחרונים של דברי הימים. וכל זה באימה ביראה בניגון ובטעם, לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו על דרך האמת.

 ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה, ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר”ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא.

מכתב זה מהווה עדות מופלאה לחוויה נבואית שהתרחשה בלילה זה. מעבר לדרגת הנבואה אליה הגיעו בלילה (שעליה מרחיב המכתב בהמשך), תוכן הלמידה אינו עיוני-שכלי אלא סמלי-חוויתי. החבורה לא עסקה בהוויות אביי ורבא- וזאת למרות שר’ יוסף קארו ראה בהם את מפעל חייו- אלא ב’טעימות’ מתוך התורה “באימה ביראה בניגון ובטעם”. הפעם הניגון הוא המשמעותי, והתוכן- פחות. ליל שבועות במחיצתם של גדולי הדור במאה ה-16 הוא לילה של חוויה, של עיסוק בתורה מתוך ניגון וחוויה ולא לימוד תורה הפונה אל הדעת.  דווקא ב”עת שהתחלנו ללמוד המשנה” זכו המשתתפים בתיקון ליל שבועות בגילוי מגיד. כפי שראינו בזוהר, הלילה הזה הוא לילה של תורה שבעל-פה ולכן בלימוד התורה שבעל פה מגיעים הם לשיאו של הלילה.

לימוד והכנת הלב

השתתפותו של ר’ יוסף קארו לא מנעה ממנו שלא לכתוב על מנהג זה בשולחן ערוך, אך בעקבות אימוצם של האר”י וגוריו את המנהג הוא נפוץ ברחבי העולם היהודי והתקבל על קהילות רבות. כיום, נדמה שהתיקון המקורי נשאר אך בכמה בתי כנסת ספרדיים, ואת מקום התיקון תופסים שיעורים בעניינו של החג או לימוד ישיבתי קלאסי.

בתשובה של הרב עובדיה יוסף (יחו”ד ג, לב) לבן ישיבה ששאל האם הוא מחוייב לומר את התיקון, או שיכול ללמוד את לימודו הרגיל, מביא הרב מקובלים ופוסקים ששוללים את האפשרות של לימוד רגיל בלילה זה, אך מסכם:

“..ומכל מקום נראה שבני הישיבות שלומדים תלמוד בלילה הזה בשקידה והתמדה, אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו, וכבר אמרו חז”ל שאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ… והנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם. ורק מהיות טוב נכון לחוש לדברי רבותינו המקובלים ללמוד התיקון בכנופיא ובחבורה. ואם רוב הצבור קוראים התיקון, אין ראוי ליחידים לפרוש מהם”.

למרות מקור המנהג, מאפשר הרב עובדיה לבני הישיבה להמשיך בלימודם ‘שיש להם על מה שיסמוכו’. תשובה זו מלמדת על המסע שעבר מנהג זה מייסודו ועד היום, מלילה של עיסוק בתורה כחוויה של דבקות וטהרה, ללילה של לימוד ועיון.

ייעודו של לימוד התורה בליל שבועות ככלי להתחדשות ולטהרה, בא לידי ביטוי אצל ה’שפת אמת’ (שבועות, שנת תר”מ, תרמ”ד) המתרגם את הזוהר לשפה חסידית:

“הלימוד בליל שבועות על פי אומרם ז”ל ‘אם שמוע בישן תשמע בחדש’. לכן צריכין לקבל בלילה זו התורה שלמדנו עד עתה וזה הכנה להחדש.

ענין הלימוד בליל שבועות. להכין הלב לקבל התורה דכתיב לב טהור ברא לי אח”כ רוח נכון חדש. שצריכין מקודם לטהר הלב. ועיקר הטהרה בכח התורה… לכן צריך כל אחד לייגע עצמו בתורה בלילה זו למצוא איזה התחדשות השייך לנפשו ויזכה לטהרה.”

לימוד התורה בלילה מכין את הלב לקבלת התורה. התורה שאיתה מגיע האדם למתן תורה היא המצע שעליו יקבל את התורה. שורש ההתחדשות הוא לא בתורה שניתנת במתן תורה אלא דווקא בתורה איתה בא האדם, המודעות של האדם לתורה שלמד עד עתה ולמקום שאיתו הוא בא לקבל את התורה, יש בה כדי לטהר אותו ולהכין אותו לקבלתה.

לימוד התורה הנרחב בליל שבועות  הוא תופעה מבורכת ונדמה כי גם ההתבוננות וחווית ה’עסק בתורה’ צריך לקבל מקום של כבוד בלילה זה.  קריאה של דברי תורה בניגון, ובהשתוקקות לקבלת התורה בבוקר החג, יכולים לתבל את הלילה בניחוח עתיק של ציפייה.

חזרה אל: עלונטור – גליון שבועות התשע”ו