אחד הדברים המעניינים ביותר בציטוט של פרידריך הגל “לכל המהפכות הגדולות, הגלויות לעין, קדמה תמיד מהפכה שקטה וסמויה ברוח התקופה. מהפכה זו אינה גלויה לעין, ופחות מכל עומדים עליה בני הדור עצמם. כמו שקשה להשיגה, כך קשה לתארה במילים” (מתוך “הפוזיטיביות של הדת הנוצרית”) הוא העובדה שהגל כתב אותו בגיל 25 לערך.
גיל 25 לערך הוא גיל טוב לכתוב על מהפכות, הרבה יותר טוב מגיל 18 לערך או 40 לערך.
בגיל 18 המציאות מציגה את עצמה כהכרח שאין ברירה אלא לקבלו כפי שהוא, היא המים הצלולים והבלתי נראים שבתוכם אנו שוחים מבלי להיות מודעים אליהם. צמד המילים “ככה זה” שהדהדו במעמקי כל מה שאי פעם הסבירו לנו המבוגרים הם הביטוי חסר האונים ששם סוף לשרשרת שאלות ה”למה?” האינסופית שלנו. בגיל 18 הדרך שבה תופסים הדורות הקודמים את המציאות מונחלת לדור החדש מבעד שקיפותו של המובן מאליו, מציגה את עצמה כבלתי נמנעת, בנויה על גבי מנגנונים של סמכות בטרם נחזתה ערוותם ופונה אל תודעה שעדיין נושאת את החותם הפסיכולוגי של להביט על העולם מלמטה. בנוסף, תחושת ה”אז” ו-“פעם” בגיל הזה לרוב אינה מפותחת דיה על מנת לאפשר את ההבנה כי מה שישנו אינו מה שהיה ולפיכך להגיע למסקנה המתבקשת לפיה מה שישנו גם אינו מה שיהיה.
גם בגיל 40 המציאות מציגה את עצמה כהכרח שאין ברירה אלא לקבלו כפי שהוא, אלא שהפעם היא המים העכורים ומגבילי התנועה שבתוכם אנחנו שוחים מבלי להיות מסוגלים לראות לעומקם. עכשיו ה-“ככה זה” מתעצב בדומה לאותו סיפור על גור הפיל שנקשר לעמוד שגם בבגרותו זוהה כבלתי ניתן לעקירה. מה שהוצג לפנים בתור חיובי מאחר והוא בלתי נמנע נתפס עתה בתור חיובי מאחר והוא הכרחי. ערוותה של הסמכות כבר התגלתה אך גם כבר כוסתה. בשלב הזה כבר יש לך די והותר “אז” ו-“פעם” על מנת להכיר באפשרותו ואפילו הכרחיותו של שינוי, אך די והותר גם על מנת להבין שבדרך פלא כלשהי, למרות כל השינוי, מה שהיה הוא שיהיה וכל שיתחדש תחת השמש הוא רק הקמטים שלך. בשלב הזה היוהרה הבלתי מודעת לעצמה, שמידה מסוימת שלה היא תנאי הכרחי לכל ניסיון להציע דבר מה חדש, הולכת ומתחלפת בכעס קנאי כלפי כל מי שעדיין יש לו אותה יוהרה. לפחות ברמה הפוליטית (וגם אחרות), בגיל 18 עוד לא גילית מספיק פעמים ששיקרו לך, בגיל 40 כבר גילית יותר מידי פעמים ששיקרו לך עד שפחות או יותר ויתרת על האפשרות שמישהו יגיד לך אמת (לכולם יש אינטרס, ואתה מבין את זה בראש ובראשונה דרך המפגש עם עצמך).
גיל 25, או כלל הטווח בין 18 ל-40, הוא לפיכך זמן טוב לכתוב על מהפכות. אולי גם זמן טוב לחולל אותן.
****
את המהפכה השקטה והסמויה שלו חולל אברהם אבינו בגיל 75 שאם נשווה אותו לכלל 175 שנותיו נוכל אולי לשערו כמקביל לטווח הגילאים המהפכני. מה קרה שאברהם היה זה שהצליח לשמוע וללכת בעקבות הקריאה שנעלמה מאוזניהם ובינתם של בני דורו? השפת אמת מציע שאותו “לך לך” נשמע בכל העולם וכל האנשים יכלו לשמעו, אבל רק אברהם היה זה ששמע אותו ומכאן מעלתו – שהשכיל לשמוע את הקריאה לשינוי.
איך שומעים קריאה לשינוי? איך מכירים במשמעות צלילי משק כנפי ההיסטוריה? איך עושים מעשה נחשון ומזנקים לתוכה כמחולליה? איך רואים מהפכה סמויה מעין? איך הופכים אותה לגלויה? איך מתעוררים מתרדמה דוגמטית? מהם, כמאמר פרדנן ברודל, זרמי העומק הטמירים של ההיסטוריה המניעים את גלי התמורות ועליהם קצף האירועים היומיומיים? מה ומי צריך להיות על מנת למרוד, להותיר הכל מאחור, שהנודע יעשה עד כדי כך מאוס שנבכר על פניו את הלא נודע? אין לזה, מן הסתם, תשובה קלה. אבל מה שכן יש זה את הגיל המתאים למהפכות, הגיל של 25 בו אתה בוגר מספיק אבל לא מבוגר מידי, עם תודעה שהיא כבר מגובשת אבל עדיין גמישה ורכה, גיל של חלומות שמסוגלים לפגוש את המציאות, ולשנות אותה.
(*האמור דן בבני 25 אך מתאים לבני כל הגילאים שרואים את עצמם תודעתית ונפשית כבני הגיל הזה).
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ח