מה אם אלוהים הוא מטאפורה
כאוס, במיתולוגיה היוונית, היה הדבר הראשון שהתקיים. הוא היה המהות הראשונית, האחד, ממנה התהווה והתפצלו יישויות היסוד השונות של המציאות (כמו גאיה, האדמה, או ארוס, היצר). תוהו ובוהו גם הוא מצב היולי, גולמי וחסר צורה שבאמצעות התבחנותו והתבדלותו בתוך עצמו נוצר סדר. בסיפור הבריאה נוצר הסדר באמצעות אקט הדיבור, הדיבור שמבחין בין שמיים וארץ, יום ולילה, ים ויבשה וכו’. הדיבור, מעשה הקניית המשמעות, מחלק ומפצל את הכאוס הראשוני לאזורים נבדלים, לגופים מובחנים, הוא יוצר ריבוי ושונות בתוך האחדות חסרת הצורה והמבנה, חסרת ההבדלים, העולם במצבו הבלתי מחולק.
כאוס, תוהו ובוהו, אינו בהכרח מצב פיזי אלא יכול להיות גם מצב לשוני. זהו מצב הקודם לפעולה של מתן משמעות, הוא בלתי נתפס משום הוא חסר כל פשר. יוצא מכך שכל אחדות, כל טוטאליות, כל דבר שמכיל בתוכו את כל מה שקיים, כל מה ששווה לעצמו בבחינת “אהיה אשר אהיה”- כל זה אינו יכול להיות חלק ממערכת של משמעות, שכן כל משמעות בהכרח חייבת להיות מבוססת על הבחנה והפרדה. כאוס הוא נקודה בה הכל מתאחד והמשמעות קורסת משום שהיא אינה יכולה עוד להבחין בין הדברים, נקודה שמעבר אליה משתררת תהום של תוהו ובוהו בו הכל בלול בהכל ושום דבר אינו מובן.
כיצד ניתן לדבר על משהו שנמצא מחוץ לתחומיה של השפה, תחומיה של ההבנה? אחד הכלים שמאפשר לנו לעשות דבר כזה הוא מטאפורה. מטאפורה היא כלי שבין היתר מאפשר לנו לדבר אודות דברים מופשטים (“אהבה”) באמצעות סמלים קונקרטיים (“לב”) וכך להתייחס אל דברים חסרי הגדרה ברורה בתור מוחשיים. הרעיון לפיו “דיברה תורה בלשון בני אדם” למעשה מבטא עניין זה כאשר הוא מציע כי למעשה כל התכנים התיאולוגיים אינם אלא כלי מתווך, אמצעי שנועד לאפשר לנו להבין משהו שהוא עצמו נמצא מעבר לתחומיה ויכולותיה של השפה שלנו. המטאפורה שעוסקת בכאוס היא מטאפורה מסוג מיוחד מכיוון שהיא עוסקת במופשט האולטימטיבי, העדר הצורה המוחלט. המטאפורה לכאוס, לתוהו ובוהו, תנסה לגדור את מופשטותו דרך מושג קונקרטי, מושא שאליו, בניגוד לכאוס, ניתן להתייחס, אודות ניתן לדבר, אליו ניתן לפנות, “נעשה לנו שם” לדבר מה שאין שום דרך אחרת לפגוש. הכאוס הופך למקור הסדר.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ט