בטקס הפתיחה הרב אביה דיבר על טיבה של השנה החמישית. אחרי שלוש שנים של צמיחה ושנה רביעית שהיא ראשיתו של הפרי הבשל, אנחנו נכנסים לשנה החמישית. בשנה הזו אנחנו מתייצבים, נכנסים לתלם.
אך שנה שכזו מעלה קונפליקט. אפשר להציג את הקונפליקט הזה בשני הקשרים רחוקים מאוד אחד מהשני שמאירים באור אחר שני צדדים שונים שלו.
סטלין וטרוצקי
בשנת 1928 גזר סטאלין גלות על האופוזיציונר השמאלי, ליאון טרוצקי. מעבר להרבה פוליטיקה יש לאירוע הזה משמעות אידיאולוגית. סטלין עבד בהתאם לתפיסה לפיה יש לייצר מדינה יציבה וחזקה שרק בה תוכל להתממש תפיסת העולם הקומוניסטית בשיאה. לעומתו דגל טרוצקי במהפכה מתמדת.
מהפכה מתמדת היא מונח שאפשר להבין כאוקסימורון. איך אפשר לייצר מהפכה כל הזמן? לא להפסיק לרגע להפוך את העולם? איך מתמידים במהפכה? אלו שאלות לא פשוטות, אך לשיטתו של טרוצקי ושאר הדוגלים במהפכנות הזו זוהי האפשרות היחידה. לאחר שהושגה מהפכה, כל מוסד, או אולי כל אדם, עומד בפני סכנה: הרגל, קיבעון, ניוון. מי שיסתפק במה שהשיג סופו לשקוע בתוך הישגיו, שבחלוף השנים יראו כמיושנים, לא מספקים, אפורים.
הפתרון היחיד הוא לא לעצור. לחיות את הלהט שיש במהפכנות, הלהט ששורף את הישן והמקובע ומחשל את החדש. “עולם ישן עדי יסוד נחריבה”; הישן הוא כל רגע חולף. מכל רגע בו המחשבה נחה היא נדרשת להתעורר. טרוצקי ביקש להמשיך ולהרחיב את המהפכה הקומוניסטית מחוץ לגבולות רוסיה, ובהרחבה זו הוא חלם להמשיך את ההתקדמות האידיאולוגית.
האם אנחנו עומדים בפני סכנת ניוון? האם השנה החמישית שלנו היא השנה שלאחר מהפכת ארבע השנים שקדמו לה? האם אנחנו צריכים להיזהר שלא נתקבע בחשיבה? שלא נשמר קונספציות? האם יש לקרוא לממש, ואפילו באופן חלקי, מהפכה מתמדת? או שאולי בכלל הקבוע לא נורא כל כך?
ממשכן למקדש
בשנות הנדודים של עם ישראל במדבר לוחות הברית הוצבו בתוך ארון. הארון הוצב במשכן והמשכן עמד בכל מקום בו חנו בני ישראל. אך החניות היו מרובות, המסעות אפילו עוד יותר והארון נדד. בנדידת לוחות הברית יש רומנטיקה ראשונית של מסע נעורים חסד נעורים שא-לוהים זוכר לעם ישראל: “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (ירמיהו ב).
אבל הכניסה לארץ, שאמנם גם היא תקופה רווית תהפוכות, מראה כיצד יישוב הארץ מיטיב עם העם הנודד, לפחות מבחינות כלכליות. הצמיחה שחווה העם בימי מלכות דוד עולה למודעותו של המלך המדושן ששם לב לפער שנפער בין היישוב והשגשוג שהוא חווה, לבין הארעיות שעדיין מאפיינת את הארון: “אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה (שמואל ב, יב)”.
לא דוד בונה את בית המקדש אלא בנו, שלמה. שלמה בונה בניין מפואר ומכובד, אולי עוד יותר מהסטנדרטים עליהם חלם אביו וכך מתחילה תקופת בית המקדש הראשון. לא כאן המקום לתהות איזו תקופה מאופיינת באורח חיים ראוי יותר בישראל, תקופת המשכן או המקדש הראשון, אך אין ספק באשר לאפשרויות המדהימות שטומן בחובו בניין בית המקדש: “למען יידעון כל-עמי הארץ את-שמך… ולדעת, כי-שמך נקרא על-הבית הזה אשר בניתי (מלכים א, ח)”.
הבית הבנוי מאפשר גם שגשוג של הבשורה, הוא מאפשר רוחב ולא מופרע על ידי נדידות פתאומיות. הוא ברור ויציב ומתוך כך הוא יכול לקיים ציר התקדמות.
ואולי גם אנחנו צריכים להיות “מקדשיים” יותר? אולי צריך לאמץ את היציבות המאפיינת את המקדש, ולהשאיר את המשכן כזיכרון נוסטלגי עמום? האם הבשורה תצמח ותתרחב בהתאם ליכולת שלנו להתמיד ולשמור על רצף?
אני מרבה בסימני שאלה כיוון שכמו במקרים רבים התשובה לא תינתן בכתב, ולא באופן חד ומידי. התשובה לתהיות הרבות שהעליתי כאן תתגבש במהלך השנה הקרובה, בזו שאחריה וככל הנראה גם לאחר מכן. לפחות בשנה הקרובה נצטרך ללמוד לאזן בין המהפכה המתמדת ליציבות המקדשית. אני מאחל לכולנו שנדע לעמוד באתגר הזה וברבים האחרים אליהם אנחנו נכנסים.
ובלי קשר, ואולי חשוב עוד יותר, שנהנה ונשמח אחד בשני ובשנה שעומדת בפתח.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ט