על תעוזה / עדן קלנר

כשאנו ניגשים לפתוח במשימה ואם ברצוננו לצלוח אותה, מניסיוני ישנם שני צרכים מקדימים: הכרחיות ותעוזה. אפסח על הדיבור על הצורך הראשון אם ועד כמה שאוכל. הרחבת הדיבור על תעוזה מרגישה רלוונטית יותר בפתיחת השנה. בזמן אלול נדמה שהמדרשה עוצרת מלכת לכמה רגעים וחושבת על דרכה עד לכאן ומכאן והלאה; תעוזה היא כמו זינוק. זו עת בה נזכרים לאן התכוונו להגיע.

ראש ממשלת בריטניה לשעבר, ווינסטון צ’רצ’יל, מזוהה עם המשפט “אם אתה עובר גהינום, תמשיך” (במקור If you’re going through hell, keep going). היום למעשה כבר ברור לחלוטין שאין סימוכין לזיהוי זה, אמנם אולי דווקא משום כך הוא נהיה מעניין יותר.

צ’רצ’יל הוא דמות שנתפסת כתמונת נגטיב לצ’מברליין, אותו זקן חולה שמילא את התפקיד הרם לפניו, ובכיסא השלטון הוא גם קמל ומת. אולי רק בימיו האחרונים הוא הבין שאין אפשרות שלא לשקוע שוב בבוץ של אדמת אירופה במלחמת כל בכל. צ’רצ’יל נתפס כהיפוכו של זה; להוט, אולי מיליטנטי, חזק ועיקש. נאמר עליו שהוא היה האיש לשעה, שהמלחמה גרמה לו להיראות צעיר בעשרים שנה. הוא העיד על עצמו, בנאומו הראשון לאומה בתפקיד ראש הממשלה ש”אין לי מה להציע מלבד דם, יגע, דמעות וזיעה”. האומה שהאזינה לו הייתה באותה עת בעיצומו של קרב על אירופה שנדמה היה שהם עתידים להפסיד. כמה חודשים מאוחר יותר המלחמה חצתה את התעלה ופרץ הקרב על בריטניה, שהיה בפשטות שורה של הפצצות על מטרות אזרחיות בבריטניה במטרה להתיש ולהכריע את האי מבלי לבצע פלישה רגלית. ראש הממשלה הבריטי נתן לאורך כל אותה תקופה נאומים רדיופוניים רבים לאזרחי בריטניה שהתחבאו בתעלות הרכבת מתחת לפני האדמה מפני התקפות הבזק הגרמניות האיומות.

במהלך הקרב על בריטניה נהרגו רבבות רבות של אזרחים, קרוב למאה אלף – אם טווח הזמן שקובע ההיסטוריון רחב מספיק. חשיבותם של הנאומים ושל דמותו של צ’רצ’יל לחוסנה הלאומי של בריטניה בתקופה זו לא ידועה כיום במידה הראויה. ניתן להגיד שהנאומים היו שניים בחשיבותם ובהשפעתם בזמן מלה”ע השניה רק לנאומים של אדולף היטלר לאומה הגרמנית. השפעת התעמולה של הצד הגרמני הרשע ידועה היום לכל; זה אולי הופך את הטענה שהתעמולה של הצד הטוב הצילה את בריטניה לשערורית פחות – אתם נמצאים בלב התופת ועליכם להמשיך ללכת.  שישים שנה מאוחר יותר צעיר בריטי בשם ארצ’י מרשל (Archy Marshall) כותב בשירו “Easy Easy”, בפרפרזה שבה ההבדל דק מן הדק: “If you’re going through hell, you just keep going”. האירוניה נעלמת מהמשפט, הוא מביא אותו לרמת דיוק מושלמת. צריך לשמוע איך הוא זועק את השורה הזו בשביל להבין; אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. הפרץ שבצעידה הזו, ואז בזינוק, עיניים קבועות על המטרה.   

ההיסטוריה היא בוודאי אחד המקומות האלימים ביותר שאני מכיר, לכן נראה מתאים להשתמש בה בכדי להעיד על תעוזה. האמת היא שאם אדם לוקח את הדברים שהוא אומר וחושב ברצינות, הוא לוקח אותם (והם לוקחים אותו) רחוק. זו חוסר סובלנות לפשרות, ולזה אני מתכוון בתעוזה.

המודל הזה נמצא לכאורה בסתירה עם צד יסודי של מדרשת השילוב. ישנו עימות שאנו נמנעים ממנו ועלינו לגשת אליו, ביחס למחיר של המדרשה והגשמתה. אם תתייחס אל הדברים שלך בלי פשרות, אתה ניצב ונצרך לשאול את עצמך האם אתה מוכן לקחת על עצמך את העול והמרחק שעושים הדברים שלך עצמך. האם אפשר שמדרשת השילוב תהיה עשויה לפשרה? עלינו להבין שארשת הפנים שנושאת המדרשה או דרך פעולתה (לוחמנית או פייסנית) אינם גורמים רלוונטיים בשאלה האם ישנם קורבנות לאותה התפרצות ודהירה קדימה. אני חושב שהגורם הרלוונטי היחידי בשאלת קיום הקורבן הוא האם המדרשה תצלח את המשימה או לא, ולא ההפך. בלשון פשוטה, הגשמה דורשת קורבן (משהו בחלק הזה לא קוהרנטי ביחס לשקדם ולא בהיר בפני עצמו).

גם בדרך הפשרה יש קורבנות. זהו מלכוד קלאסי: מצד אחד השילוב הקטלני של ניסיון שינוי ותעוזה הוא אפקטיבי וישר אבל אלים ודורס, ומצד שני הפשרה והשילוב היא בוגרת וריאלית אבל גם תבוסתנית ושקרית. המדרשה מבקשת להיות קול חדש, אמנם פשרה היא במידה רבה פשוט דיבור בכמה קולות שונים מבלי לקחת אף אחד מהם ברצינות מלאה. צריך להודות שדו קיום קורה כאן יותר מאשר שילוב, ועלינו לשאול ולוודא שזהו דבר שאנו בוחרים בו ולא פשוט נדחקים אליו. האם מטרת המדרשה היא להושיב זה לצד זה חילוני ודתי או לגרום לשניהם לחדול להיות מה שהינם ולהפוך למשהו אחר? אם איננו מוכנים לקחת על עצמנו את העול והמרחק של הדברים, עלינו לשאול את עצמנו מדוע. אם אתם לא מרגישים הכרחיות בכל זה, עיזבו הכל.

חזרה אל:  עלונטור – גליון כ”ט