עכשיו אני יושבת
*
חתול מרשרש בקוצים
מביט בי בעיניים מבולבלות ירוק ונעלם ביובש
מושבה של נמלים חומות אדמדמות
מלקטות מהאדמה מתנות קטנות מגמל שלמה מת
נדמה שהן מזיזות את כל הקרקע ברעש לבן
פשוש מתיישב על נענע
זחלים של זנב סנונית מנוקדים
מחושיהם מזדקרים אודם כשאני מתקרבת מדי
פסגת החרמון ופסגות אחרות במעילים כחולים
צמח אנטנה
הוא בגובה שלי
מעבר בקר מבלבל לי את הרגליים
קלמנטינות
מגבת בריכה זרוקה בעשב המעוך
קקי של ציפורים
ידיים ערומות של גפנים לבושים
ענני גשם
אדמה בתחתונים
*
ברוב הימים בשעה הזאת בדיוק הייתי אמורה להיות בבית המדרש מרוחה על כסא כתר לבן, קוראת מילים שחורות אין ספור. אם לא הייתי קוראת, הייתי מדברת. אם לא הייתי מדברת הייתי מקשיבה. עכשיו אני נמצאת במקום קצת אחר – אני עושה פעולה שדומה לדיבור, כתיבה; אבל אני חושבת שההבדל המהותי בין דיבור לכתיבה (מהסוג הזה) הוא שאין לי נמען ספציפי, כלומר הדברים שלי לא מכוונים לאף אחד. זה גם מה שמייחד יצירת מוסיקה, ואמנות בכלל, הנמען הופך נמען תוך כדי שהוא חווה את היצירה, כמו פסיכולוג. אני מפרנסת אותך, אתה מקשיב.
העולם שלנו מבוסס המחשות והסברים. לכל דבר. על זה בנוי הדיבור, הכתיבה, הטקסט הזה, וגם נטור.
הכל סיבות סיבות סיבות הסברים הסברים הסברים דרכים השקפות רעיונות מאסות מאמרים סיפורים שירים מחזות ספרים חוברות דפים, בעיקר המון דפים גדושים ועמוסים, אינטרנטיים או פיזיים – הכל כדי להסביר את ה”מה” וה”איך” הענקיים והשחורים שמתנוססים מעל עולמנו. זה צורך וחטא שלנו בתור בני אדם תבוניים.
תמיד אני תוהה אם זה בזבוז זמן וניוון – להגדיר כל דבר ודבר – לפעמים זה עוזר ולפעמים הרסני הציות.
אני מרגישה שמספטמבר אני דובה קטנה עם אף רטוב ופרווה חומה. הולכת. רוצה למצוא לי קצת דבש ובסוף הכוורת מכפילה את עצמה בתוך הגוף. למרות שבתוך הראש הדובי שלי מיוצר דבש ברגעים אלו ממש, אני לא נהנת ממנו. מדי פעם נוזלת ממני איזו טיפה או שתיים, אך רובו כמוס היכן שהוא. עדיין לא שמעתי על דרך אפקטיבית להוצאת דבש ממקום שכזה, אם תשמעו ספרו לי, אני מחפשת כבר שנים. נחיל הדבורים ששוכן בי לא פסק או פוסק; מאיפה כל הצוף? למה הן לא יוצאות? גם להן קר כשבאים עננים? יום לילה בוקר צהריים ערב ראשון שני שלישי רביעי חמישי שישי שבת – זמזום העבודה התמידי מלווה אותי ונכנס לכל אחד מהנימים הדקים, החריצים שבעור, בין מניפת האצבעות, כל שערה כל ציפורן כל עצם ורקמה נושמת. הרעש כל כך חזק. הוא מפריע לישון.
*
אבל דבש
כשהוא מגיע
לא נוח לאכול בסכין ומזלג –
כי כפות ידיים רוצות
עם לשון רוצה
עם שפתיים רוצות
עם בטן רוצה
עם רגליים רוצות
עם כל הגוף
לאכול דבש זה ריקוד
מעורגל צהוב ודביק
אבל אני בסך הכל
דובה על אוטובוס ירוק
מלובשת אדרת שפנים
בלי שרוולים קוראת בספק חכם
האוטובוס זז והמילים לא זזות
שחורות שותקת
מבפנים רועד
רוצה לצאת מחמישים מושבים
אוכלים לאכול דבש
מעורגל צהוב ודביק
*
כשאין, לאן הולכים?
7.11