“מאימתי קוראין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר[1]”
כמעט כל אדם שהתחיל ללמוד גמרא ונתקל במשנה הראשונה שבש”ס, תהה לעצמו- ”מה הקשר בין קריאת שמע לבין כהנים הנכנסים לאכול בתרומתן?”
המשנה באופן כללי לא חוסכת מאיתנו פירוטי שעות דיגיטליים ובלתי-תלויים לעשיית מצוות: עד ארבע שעות, עד חצות, עד שיעלה עמוד השחר, וכו’. מדוע כאן בחרה המשנה להשתמש בתיאור זמן עקיף שכזה? מדוע לא יכלה לומר ”משנגמר היום” או ”בצאת הכוכבים” (שזו היא שעת כניסת הכהנים לאכול בתרומתן)?
במקורות שונים ישנה נטייה לתחוֹם זמני מצוות והלכות דווקא בזמנים אנלוגיים: “בשכבך ובקומך“, “משיכיר בין תכלת ללבן” וכו’. הבחירה בזמנים התלויים ביום-יום של האדם עצמו ולא בחלוף הזמן בעולם הכללי, מעבירים לנו את התחושה כי ההלכה היא דבר השזור בשגרת היומיום שלנו ומותאמת אליה. ההלכה מצידה לא נשארת בתחום התיאורטי שמאלץ אותנו להתאמץ לקשר אותה לחיינו .היא ניתנה לאדם הארצי, הטרוד בפרנסה ובשאר עניינים ומנסה לשלב קודש בחיי החול, וזו מהותה.
ברור לנו שבבחירת נקודת זמן כזו רוצה המשנה להראות לנו קשר בין הכהנים שאוכלים את התרומה ובין קריאת שמע. אך מהו אותו קשר? הגמרא לא מבארת את העניין ואיננו מוצאים מנוח. היא מביאה דעות תנאיות נוספות לתחילת זמן ק”ש: “מאימתי קורין את שמע בערבין משהעני נכנס לאכול פתו במלח… מאימתי מתחילין לקרות ק”ש בערבית משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות…משעה שרוב בני האדם נכנסין להסב…” ניתן לראות כאן דפוס של קישור ק”ש לאכילה או לחזרה הביתה לארוחת ערב. מה ניתן ללמוד מדפוס זה? מדוע הכהנים נבחרו לייצג את ק” ש באכילתם ולא רוב בני האדם כמובא בגמרא?
קשר רעיוני שהניח את דעתי מצאתי בספרו של הרב יעקב נגן “נשמת המשנה” בו הוא מנתח את המשנה הנ” ל יחד עם משניות אחרות:
“…באופן טבעי, חיי היומיום של האדם מחולקים לשניים: החלק שבו הוא פעיל בחוץ-בדרך כלל במשך שעות היום- והחלק שבו הוא מכונס במרחב הביתי, בדרך כלל בלילה.”
הרב נגן מציע חלוקה שונה מהחלוקה הרווחת של ‘יום ולילה’ בהקשר של קריאת שמע. היא לא בהכרח נאמרת פעמיים ביום כדי לציין את תחילתו ואת סופו, אלא כדי להיות נוכחת בשני המרחבים: הביתי, והחוץ. כדי להנכיח את עבודת ה’ ואת בריתנו איתו בשני מישורים- המישור החיצוני, הנראה לכל, הייצוגי, החברתי, הקהילתי, ובמישור הביתי; האישי, הנינוח והמנותק מן הסחף החברתי.
“נראה שהמשנה פונה דווקא לכהן האוכל תרומה, כדי לכונן את הכהן כאב-טיפוס אידיאלי לחיים יהודיים. בעיניי, אחד המסרים החשובים ביותר של התורה הוא: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות י”ט, ו) בזהותו של כל אדם מישראל יש רובד כהוני, והרובד הזה קיים ביסודן של מצוות רבות המבוססות על פולחן המקדש…”
ההקבלה בינינו לבין כהנים שהרב נגן מסב את תשומת לבנו אליה חשובה לנו בהפנמת רעיון הקדושה ברגעים הקטנים בחיינו. אין צורך בחוויה עוצמתית, רוויה בכמות או באיכות, כדי להרגיש את חשיבות הרגע כלפי ה’ וכלפי עצמנו.
קריאת שמע של ערבית נעשית לאחר שחזר אדם אל ביתו, כאשר הוא מופנה כלפי פנים- שם הוא בוחן את נפשו, את עצמיותו, את קשרו עם ה’, עירום מפאתוס וממאפיינים קהילתיים. שם, באותו רגע אינטימי ותשוש קמעה, כשחשוך בחוץ, האדם צריך למצוא את הקדושה. את היופי והמשמעות שבפרטים הקטנים. הוא צריך להידמות לכהן- הדמות עם הכי הרבה פאתוס של עבודת ה’ בעם היהודי. הוא צריך להרגיש באותו רגע של ערוב היום את קבלת עול מלכות שמיים שלו כמעין טקס מקודש ואף ממוסד-תחזוק הברית. האווירה האישית שנוכחת בתפילת ערבית של סוף היום נותנת להפנמת הקדושה הכהונית יכולת של הבאת האדם לדבקות- האדם החשוף קדוש מול האלוהים האינטימי. אני משרת בקודש גם כשאיני חלק מציבור, גם כשאין זו תחילתו של יום מלא בלימוד תורה ותקווה למימוש, אלא סופו. הכהנים מקבלים עול מלכות שמיים לא רק כאשר הם באמצע עבודתם במקדש, אלא גם כאשר הם מסיימים את יומם והולכים לאכול מן התרומות.
ובנימה רלוונטית מעט יותר לנו, הלומדים במדרשה: המשמעות טמונה לא רק בתחילת יום רענן מלא במשימות הֵספק לאותו יום, אלא גם בערב לאחר שהבנו שלא הספקנו חצי ממה שקיווינו, כשהיום מגיע לקיצו ונותר לנו רק להנות משהותינו במקום הנפלא הזה- מבלי לתלות את חדוות השהות כאן רק בכריכות ספרים.
”לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים” (קהלת ג, א)
[1] ברכות א,א