‘סוף מעשה במחשבה תחילתה[1]‘- האומנם? מה הקשר בין מעשה למחשבה במשפט העברי ובישראלי? ומה צריך להיות הקשר בחיינו היום-יומיים?
על פי המשפט העברי, בכדי שייווצר חוזה בעל תוקף משפטי הוא חייב לכלול שלושה מרכיבים:
הצעה וקבלה- אדם אחד שמציע חוזה או עסקה ושני שמסכים לו.
גמירות דעת[2]– מחשבה מספקת ועמוקה על הנושא. החלטה ברורה לקיים את החוזה.
מעשה קניין[3]– מעשה פיזי שמעיד על גמירות הדעת. העברת חפץ, עשיית מעשה שמראה בעלות עליו, כתיבת חוזה וכדומה. ישנם מקרים מיוחדים ובהם אין צורך במעשה קניין, אך הם היוצאים מן הכלל והמעידים עליו.
במשפט העברי אף עסקה אינה מושלמת ללא מחשבה מספקת וכן מעשה המצביע על קיום מחשבה כזו. במילים אחרות- אם אדם מדבר על עסקה מסוימת אך לא מבצע מעשה קניין בקשר אליה, אין עסקתו נחשבת. אין למילותיו משמעות ותוכן. הוא יכול למלא את החלל במילים ריקות. כל עוד לא מוצמד אליהן מעשה המעיד על גמירות דעתו הן נשארות בגדר מילים בלבד ומעצם כך הן חסרות תוקף משפטי. בנוסף, אדם לא יכול להימצא אשם אלמלא הוזהר בסמוך לביצוע המעשה כי המעשה אסור. במילים אחרות, על פי שיטת משפט זו אי ידיעת החוק פוטרת מעונש.
על פי המשפטי הישראלי, לשם הרשעה במעשה פלילי יש צורך בשני מרכיבים[4]:
*’מנס ראה’ בלטינית ו’יסוד נפשי’ בתרגום לא מילולי לעברית. המחשבה הפלילית שמאחורי ולפני המעשה. התכנון, המעקב אחר הקורבן, אסיפת הפרטים וכלי המזימה, רקימת תוכנית הפשע.
*’אקטוס ריאוס’ בלטינית ו’יסוד מעשי’ בתרגום לא מילולי לעברית. המעשה הפלילי, המעשה הפיזי המביא לידי ביטוי את התכנון. הנפת הסכין, הלחיצה על ההדק, הרצח. הגניבה. לקיחת חיו של אדם אחר.
לדוגמא, אם אדם דרס אדם אחר (כלומר- ביצע מעשה פלילי שיש איסור עליו וכן עונש בספר החוקים) אך לא התכוון לך, לא תכנן ולא רצה לעשות כן חסר לו היסוד הנפשי ולכן דרגת הרשעתו תהיה נמוכה יותר מאדם שפעל כך בכוונת תחילה. לא נוכל להרשיע אותו ברצח אלא רק בהריגה וגם זה בהתקיימות תנאים נוספים. גם אם המעשה הסופי ברצח (שהוא אותו יסוד מעשי המלווה ביסוד נפשי) זהה למעשה הסופי בהריגה הכוונה מאחוריהם שונה ומערכת המשפט בוחרת להעניק לכך משמעות. אם אדם יצא מביתו במטרה להרוג יהיו לכך השלכות[5].
לכאורה, לא ניתן לערוך השוואה בין שני הכללים שציינתי לעיל- הראשון עוסק בדרך כריתת חוזה והשני עוסק ביסודות המעשה הפלילי. אף על פי כן, ניתן לראות את התגלגלות הרעיון המגולם במשפט הקדום. את הצורך במעשה שלם שמורכב מעשייה ומחשבה. את אי הנכונות להסתמך על ביטוי מחשבתי בלבד או על ביטוי מעשי בלבד. ניתן להרחיק עוד ולהבין שאף מעשה בחיינו אינו שלם ללא המעשה. למידה אינה שלמה ללא עשייה. למידה שהיא למידה בלבד, שינון, הבנה, ללא מעשה אקטיבי המאמץ את אופן המחשבה, המקיש ממנו לנושא אחר, היוצר ממנו דבר חדש הוא אינו לימוד אמיתי. הוא אינו בעל משקל ומשמעות מספקת. הוא חלקי, לא מגיע לרף מספק. כך גם בינינו לבין עצמנו- הצהרות קרבה ואכפתיות הנן מחממות לב אך מקפיאות להפליא כאשר הן לא מלוות במעשים או גרוע מכך, מלוות במעשים הפוכים. ומכאן השנאה היוקדת שלנו לצבועים וצבועות.
החרדה מפני אקט חד מימדי ושטוח, כלומר כזה המורכב ממעשה ללא כוונה או מכוונה חסרת מעש צריכה לשרור בקרבנו. עליה להנחות את הלימוד שלנו ואת החיים שלנו, בבית המדרש ומעבר לו. מאי נפקא מינה בלימוד התורה שלנו אם אין אנו מיישמים אותו? מה התועלת בלימוד על התחדשות יהודית אם איננו ממשיכים וממשיכות לחדש, רותמים את הסוסים שניתנו לנו וממשיכים לדרבן אותם קדימה, ליצור לנו ולהם נתיבים ושבילים חדשים בשדות שכבר נחרשו?
האם כל מעשה חייב להיות מלווה במחשבה ומודעות? הרי ברור לכולנו (או לפחות נניח כך) שלא לכל פעילות שלנו צמודה מודעות. הרי אנו פועלים לעיתים ללא מודעות והבנה שלמה. וגם אם ננסה לא נוכל לשער את כל התוצאות האפשריות לכל מעשה. ישנן אלפי תגובות אפשריות ואם ננסה לחשב את כולן לא נפעל לעולם. האם הדבר אומר שעלינו לקפוא במקומנו עד שנגיע לגמירות דעת בקשר לכל מעשה ומעשה, עד שנבין כל השלכה אפשרית? בקשה שכזו תהיה חסרת כל רלוונטיות מאחר ואין זה אפשרי. יש יופי וקסם בעשיית דברים בלי לחשב את דרכם העתידית לפרטי פרטים. לעיתים אלו המעשים הטובים ביותר שלנו, אלו הנעשים מעומק הלב ולא מעומק השכל. האם מחשבה של הלב נחשבת כגמירות דעת? הם עלינו להצמיד את הראש הרציונלי כשוטר מתרגם לכל גל היוצא מן הלב? או דווקא לנסות להישאר מודעים למעשינו הנעשים ללא מודעות?
[1] מתוך: לכה דודי
[2] כתב עת דיני ישראל ג, 207-226
[3] הרעיון מובע לראשונה בתלמוד הירושלמי, מסכת יבמות ג א’
[4] תיקון מספר 39 ל חוק העונשין, תשל”ז-1977
[5] ‘עבירת רצח בכוונה תחילה’ מאת עו”ד אסף דוק