דמותו של הורדוס מיוחדת במינה, הן היסטורית והן בהופעותיה השונות במדרש היהודי. הורדוס הוא אחת מהדמויות שהמדרש מרבה לתארה כרשעה ולהשאירה כך, ללא רקע מיוחד שמסביר את רשעותה יוצאת הדופן, בדומה לעשו ולבן המקראיים. המדרשים וההיסטוריה נוטים להציג את הורדוס כמשוגע עם סטיות, שחלקן מתבטאות כאן, בין השאר חרדת רדיפה, נקרופיליה, פדופיליה ומגלומניה. ברצוני לגשת אל אחד מהמדרשים הללו מעמדת מבט פסיכואנליטית, שמבקשת באמצעות סימונים על פני השטח לזהות את התת מודע של הדמויות המופיעות בסיפור ובמקרנו אנו של הדמות הראשית, הורדוס.
במדרש הנ”ל, מסופר מעט על תחילת דרכו של הורדוס כמלך יהודה, במסכת בבא בתרא, דף ג’, עמ’ ב’.
תקציר המדרש: הורדוס עבד של בית חשמונאי, חושק בתינוקת(ילדה מתחת לגיל 12) מבית חשמונאי. ביום אחד הורדוס שומע בת קול שאומרת: “כל עבד שימרוד עכשיו יצליח”. הורדוס מורד והורג את כל בית חשמונאי, חוץ מאותה תינוקת. התינוקת מבית חשמונאי מתאבדת, והורדוס משמר את גופתה בדבש שבע שנים. יש שאומרים שבא עליה (קיים עם הגופה יחסי מין- נקרופיליה), כי רצה לספק את יצרו, ויש הטוענים שלא בא עליה ושימר אותה רק כדי שיחשבו שהתחתן אתה. לאחר חשיבה מי מאיים על מלכותו, הורדוס מגיע למסקנה שחכמי התורה, המנהיגים הרוחניים, הם עמוד חזק שיש לשוברו. הוא אכן רוצח את כל החכמים, ומשאיר אחד בלבד כדי להתייעץ עמו, בבא בן בוטא, מכין לו כתר מקוצי קיפוד ומעוור אותו. בקיצור, הופך אותו לחסר אונים לחלוטין. יום אחד הורדוס מתחרט על מעשיו, בא ויושב לפני החכם, ומבקש עצה ממנו בנוגע לעבד שסרח ועשה מעשה נפשע, הלא הוא הורדוס בעצמו שעשה את מעשהו. הורדוס מבקש מן החכם לקלל את העבד, אך הוא מסרב בכל תוקף, שלוש פעמים, ובכל פעם מביא פסוק אחר שמוכיח את סירובו.
לאחר שהורדוס מפריך
את הטיעונים בפשטות (רק אדם כשר לא מקללים, אדם שעושה מעשה עמך). החכם מפחד לתת עצה פן ישמעו דבריו, והורדוס מרגיעו, אך למרות זאת ממשיך החכם לפחד, ומסרב לקלל את העבד. הורדוס חושף את עצמו, באומרו שאם היה יודע כמה חכמים זהירים, לא היה הורגם ומבקש תיקון למעשיו. החכם אומר לו: “כשם שכיבה מאורו של עולם(הם חכמים), ילך ויעסוק באורו של עולם(בית המקדש)”. גרסה אחרת טוענת שאמר לו: “כשם שסימא עינו של עולם(הרג את חכמים) ילך ויעסוק בעינו של עולם(בית המקדש)”.
אחד הדברים הראשונים שלוכדים את העין במדרש היא העובדה שהורדוס הוא עבד, כבודו רמוס תחת שולחן מלכי חשמונאי. באותה התקופה, עבדים היו לא כלום, חסרי מעמד ואפילו חסרי אנושיות לפעמים בשל היחס ממעסיקיהם. בשל יחס זה, ודאי הורדוס מרגיש כלום. הוא מרגיש מאוין (מלשון אין, ריק). לפי מלאני קליין, אחת ממשיכי דרכו של פרויד, יצר התנטוס (הרס) באדם מורכב משני “עמודים”-חרדתי-נוירוטי ורצסיבי-אשמתי. העמוד הנוירוטי הוא החלק בתנטוס השואף לבלוע את כל העולם לתוכו, וכך להשמידו. העמוד האשמתי הוא החלק בתנטוס החש אשמה על איון העולם והשמדתו. תחושת החרדה מהאשמה הכבדה שאדם יחוש על כך שאיין את העולם מונעת ממנו להשמיד את העולם. הורדוס עצמו חרד מהאיון, ותחושת החרדה הזאת מניעה אותו לאורך כל המדרש. מחרדה זו מאיון, נובעת גם המגלומניה של הורדוס, הרצון להגדיל עצמו כמה שיותר על מנת לא להתאיין לחלוטין.
הורדוס הוא פדופיל, כלומר נמשך לילדות שטרם הגיעו להתבגרות מינית. משום מה, פרויד עצמו וגם רוב ממשיכיו לא התעסקו בפדופיליה. הסיבה לחוסר התעסוקה בנושא איננה ברורה. הסיבה לפדופיליה, לפי הפסיכולוג האמריקאי ג’ון מוני, היא אהבה הורית עודפת שהפכה לארוטית. אצל גברים הטרוסקסואלים, מדובר באהבה אימהית עודפת. מכאן, שבתקופת השלב האדיפלי אצל הורדוס (לפי המודל ההתפתחותי של פרויד), דמות אב לא הייתה נוכחת בחייו. בשל החסר, הסופר אגו של הורדוס לא מפותח בצורה נורמלית, וגם אין מונע ממנו לקבל את אמו ככולה שלו ולממש כלפיה את משאלותיו האדיפליות. בשל גילו הצעיר באותו תקופה, הורדוס הקטן סובר שהמצב בו הוא נמצא, של אי בגרות מינית, שבו גילה את המשיכה לאמו, הוא האידיאלי לקיים בו יחסי מין בכל זמן, גם אצל נקבות ולא רק אצל עצמו. בשל כך הורדוס נמשך לאי הבגרות המינית של התינוקת החשמונאית. לאחר שהתינוקת מתאבדת, הורדוס זקוק לפורקן לאנרגיות הארוס (יצר המין) שנעצרו אצלו, ולכן הוא משמר את גופתה בדבש ובא עליה, לספק את יצרו תרתי משמע.
כמו שציינתי, הסופר אגו של הורדוס איננו מפותח במיוחד, בשל חוסר בדמות אב שיוכל להזדהות עם המוסר שלה. לכן, כאשר הורדוס נפגש עם דרישות מוסריות, התוצאות הרות אסון. חכמים הם אב רוחני בשביל כל עם ישראל. וגם בשביל הורדוס. כאשר הורדוס נפגש עם הדרישות המוסריות של חכמים (“מקרב אחיך תשים עליך מלך”, הורדוס גר אדומי), כלומר נפגש עם דמות אב, הוא לא מסוגל להתמודד. כאן הורדוס ממחיש לנו את ההיפוך של התסביך האדיפלי. האב נהרג, והאם נשארת לאיד הגחמני של הילד. אף שהורדוס איננו ילד, הוא לא עבר משבר שכזה בשל חוסר בדמות אב בילדות. אך בכל זאת, יש לו מנע מלאיין את הסופר אגו (את דמות האב לחלוטין), שהרי הוא כמעט משמיד עולם שלם ברוצחו את כל חכמים. כאן החרדה הקלייניאנית מאיון העולם נכנסת לתפקוד. מסיבה זו הוא משאיר חכם אחד, ואף אותו הוא מעוור. אך לעיוורון כאן יש משמעות מיוחדת. לפי פרויד, במאמרו על האלביתי, הפחד מעיוורון הוא בעצם חרדת סירוס. איש החול, שזורה חול בעיני ילדים עד שהן מתפוצצות, הוא, לדעת פרויד, האב המסרס את בנו. הילד מייחס חשיבות לעיניים מכיוון שהעיניים מסירוס מותק מאיבר המין לעיניים, זאת גם על מנת לאזן את הלחץ הנפשי ואת תחושת החרדה שהילד חש. כאן במדרשנו, הורדוס מסרס את החכם ומשאיר אותו, דמות האב, חסר כוח לחלוטין ומסורס. רצון הילד בתסביך האדיפלי התממש.
התיאוריה של פרויד בנוגע למודל הנפשי היא שהמודל אקונומי, מאזן לחצים ופועל במידה כנגד מידה. במדרשנו, לאחר שכמעט איין את העולם, רגשות האשמה, שגם נבעו כעת מהסופר אגו המתפתח שלו, דרשו תיקון שכזה. כשם שהושקעו אנרגיות נפשיות רבות כל כך במוות והרס, כעת המוסר והסופר אגו יניעו את הורדוס לשקם את מה שהרס. נפשו תחפש דמות אב אוטומטית שתחליף את דמות האב שחסרה לו, שחשש מפניה בתחילה ולכן כמעט איין את כולה. הורדוס הולך לבקש את הסופר אגו כחלק מתהליך ההחלמה. והסופר אגו (החכם) נענה לו ומתחזק. הוא כיבה אור, איין אור, איין עולם, באותה מידה הוא ישקיע את אותה כמות אנרגיה נפשית, כמו במאזניים, בלבנות את האור, לבנות עולם. הורדוס מחלים לבסוף, הרי מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו.