יונתן נשא כמות מרשימה של חפצים – ספל, ערימת ספרים, ארנק, אגרטל, תנור ספירלה, מנורת לבה, צעצוע של דינוזאור ועוד עצמים שונים ומשונים. הר המיטלטלין גימד אותו, ואף יותר מבגודל, הוא היה מרתק במלאכת האיזון העדינה שיצרה אותו. פטיפון נח בקלילות על חוד של סכין מכתבים, צלחות וכוסות נערמו בפירמידות מדוקדקות, את חפירה קטן עמד זקוף בין שעון מעורר לקומקום. נדמה היה שמספיק לנשוף על המבנה אדיר המימדים כדי שיקרוס כולו, עד אחרונת מברשות השיניים. יונתן נבהל מהמחשבה האפוקליפטית הזו, אך הבחין בהקלה שאין איש זולתו ככל שהעין משגת, ולמקדש החפצים שלו לא נשקפת סכנה. בצעדים איטיים ומחושבים, יונתן יצא לדרך. הוא חייב היה להקפיד על צעדים זהים, מדודים, כי על רגל שמאלו נחה קסדת אבירים, ועל ימינו היה שעון סיר, והתל כולו התבסס על שני אלה.
יונתן לא ספר את הצעדים, כי היה עסוק מדי בשמירה על האקוויליבריום המופלא שלו, אך כשהחל לשמוע צליל חריקה עם כל צעד, הביט בזהירות למטה. רגליו היו מכוסות כפור וקרח, מבוססות בשלג. “קר”, חשב יונתן, ופסע עוד צעד ארוך, קפדני.
“קר”, הרגיש יונתן. התחושה היתה מפתיעה, ואיימה לערער את ריכוזו, לכן גירש אותה מיד מהתודעה.
ובכל זאת, המחשבה הטורדנית חזרה להציק לו.
“כמה זמן אוכל להמשיך? שני צעדים? שבעה? מאה? סופו של הקור להרעיד אותי ולהרוס הכל! לא, לא, על זה עדיף לא לחשוב.”
יונתן כמעט נרעד בחלחלה, אך הצליח לעצור בעצמו. משבלע את הצמרמורת שאיימה לאחוז בו, הבחין במרחק בבקתת עץ, חמימה ומוארת, על רקע מדבר הקרח בו צעד.
“ניצלתי! רק לא למהר, רק לא למהר.”
במאמץ אדירים, יונתן פסע, אט אט, אל הבקתה שהיתה מרוחקת ממנו לא יותר מעשרה מטרים. הוא חייב היה למהר, בגלל הקור, וחייב היה להאט, לבל ייפול ההר שלו. אחרי שעה של צעידה מפרכת, עמד על הסף, עם כל חפציו במקומם הראוי. הוא הרשה לעצמו חיוך של ניצחון, לא רחב מדי, כדי לא לשמוט את נעל הבית שהחזיק בין שיניו. שירה יפהפיה נשמעה מבפנים, אבל בעומדו מול דלת האלון הכבדה, הכתה ביונתן ההבנה שהוא לא יכול לפתוח אותה, או לדפוק.
החום והחיים שבפנים היו קרובים כל כך, אבל גם רחוקים לאין שיעור. יונתן וההר עמדו, סנטימטרים ספורים מהדלת, קפואים על מקומם. במדבר הקרח לא נושבת רוח, אבל שורה שם צינת התהום של החלל. שכבה של קרח לבן וקשה התפשטה מרגליו של יונתן אל בטנו, גבו, צווארו. הוא עמד שם, חסר אונים, עת שהקרח בלע אותו ואת ההר שלו באיטיות מייסרת. הייאוש הקיף את יונתן וחדר לכל תא בגופו, מרה שחורה שהדיפה ריח של סוף. קצב נשימתו של יונתן התגבר, ושוב לא יכול היה להשתלט על עצמו. מועקה גדולה בגרונו התאבכה בזווית העין, והוא לא הצליח לעצור בדמעה הקטנה והשקופה שנחתה ברכות על שידת העץ שהשעין על חזהו. רטט קל שבקלים, והנה השידה סבה על צירה ונפלה בקול חבטה עז על הקרח. יונתן הביט, פעור פה, במגדל הקלפים שלו מתפרק, חתיכה אחר חתיכה. חכה, בקבוק וטוסטר צנחו מיד אחרי השידה, ובעקבותיהם גם פטיש, שמיכה, לְבֵנָה ומחבת. הדמעות זרמו בלי הפסקה, עת שיונתן חזה במפעל חייו מתמוסס כאילו לא היה מעולם. בסימפוניה של חבטות וצלילי ניפוץ, ההר היה לגל הריסות לרגליו הקפואות.
יונתן לא חש אבוד יותר מעולם. הוא עמד, מזערי וזניח, גוש מולקולות שלא נבדל בדבר מהשלג שסביב.
דלת הבקתה נפתחה, ופנים ידידותיות של אישה אדמונית הציצו החוצה. איתה, הציפו את יונתן חום, וריח תבשיל, וצבעים חמים, חומים, והריקוד הנצחי של האש באח.
עיני האישה התרחבו בהפתעה, והיא אמרה “אוי, מסכן, אתה קפוא לגמרי!”
יונתן נדהם, עד עמקי נשמתו. ראשית, הוא נדהם מכך ששמע את האישה, וראה את האש – שהוא חי, למרות שההר מת. מגע ידיה החמימות על פניו הסיר כל ספק – הוא חי!
כמעט באותה מידה, הדהימה אותו העובדה שהאישה לא נשאה הר, והיא לא נראתה מוטרדת מכך כל עיקר. ידיה הפנויות והחזקות משכו את גוש הקרח עם יונתן בתוכו, אל תוך הבקתה, וסגרו את הדלת.
“אל תדאג, זה ייקח זמן, אבל לאט לאט אתה תפשיר”, אמרה האישה בעידוד, עת שדחפה את גוש הקרח קרוב יותר אל האח. יונתן הביט באש כמהופנט. החום, ששכח כמה התגעגע אליו, והתנועה המתמדת של הלהבות, מילאו אותו בהרגשה של נועם עילאי. התחושה חזרה לאבריו, בתחילה של צינה נוראה, ואז של נמלול מעקצץ, עד שטיפין טיפין החל לנוע בכלא הלבנבן שלו ולהשיל עוד ועוד גושים. ברגע שפיו נחשף, האישה השקתה אותו במרק נהדר, חם וסמיך, שהאיץ את יציאתו לחופשי. כעבור ימים אחדים, כשישבו שניהם מול האח ולגמו תה, יונתן פנה אל האישה: “הצלת אותי. איך אוכל לגמול לך?”
היא הסתובבה, ועיניה פגשו בחגיגיות בעיניו. קולה הגיע אליו כממימד אחר.
“הבקתה עתיקה. עתיקה ממני וממך. אני הולכת ומתעייפת. תורך להזין את האש.”
יונתן נד בראשו, כשלפתע נשמע מהדלת קול קרקוש ונפץ מוכר. הוא זינק, פתח את הדלת, וראה נערה זהובת שיער, קבורה בקרח עד כתפיה, מבטה חלול ולרגליה גל הריסות.