בְּלַיְלָה רוֹתֵחַ בִּירוּשָׁלַיִם
הַקָּרָה בְּחֹדֶשׁ אַדָּר
(תָּמִיד קַר בְּפוּרִים)
אֲנִי כִּמְעַט
בַּבַּיִת
סוֹף-
סוֹף
וְרַגְלַי אֵינָן חָשׁוֹת
יוֹתֵר
גּוּפֵי מְעַקְצֵץ מֵהַמֶּתַח הַנּוֹתָר
מֵהַשִּׁכּוֹרִים הַגְּבָרִים
הַנִּמְרָחִים
נֶאֱסָפִים סְבִיבִי, סְבִיבֵךְ
נוֹהֲמִים.
וְהַחֹשֶׁךְ, מַכָּר אוֹיֵב
מוּפָץ בִּמְנוֹרוֹת הַלַּיְלָה;
וַאֲנִי הַחַיָּל הַיּוֹצֵא לְהָגֵן
עַל מְקוֹם הֻלַּדְתּוֹ-
גּוּפוֹ.
אַךְ אֶהְיֶה חַיָּב לִזְכֹּר אֶת הַחַיָּל
מִן הַצַּד הַנֶּגְדִּי;
הוּא, הוּא.
הוּא שֶׁשָּׁאַל אוֹתִי:
“אַתְּ צְרִיכָה עֶזְרָה?”