דלז וגאוטרי כותבים בספרם המשותף “אלף מישרים” שמאשימים אותם בשימוש-יתר בחומרים של אחרים. ב”איזכור” (reference) יתר. הם מודים שהם לא מבינים את הביקורת. אם נדבר על בירוקרטיה, הם כותבים, נחבר את המכונת-טקסט שלנו למכונת-טקסט הבירוקרטית של קאפקא. למה לא? השאלה היא לא אם מה שכתבנו מקורי, השאלה היא כמה טוב מה שכתבנו עובד.
בעידן שרפרנסים מוזיקאליים הם כלי נגינה נפוץ יותר מגיטרה או תופים (הקרואיים בעגה המוזיקאלית Sample), התופעה נראית כמעט עניין של מה בכך. ניקח את בק(Beck) לדוגמה: כשסביבו כולם מתחילים להשתמש ברפרנסים מוזיקאליים הוא עושה רפרנסים לעצמו. הוא בונה את המוזיקה שלו כקולאז’ מוזיקאלי, שמיכה עשויה תלאים כשהבד הוא כולו הוא. כל שיר הוא כמו קבוצה של סלילים שנחתכו והודבקו באלימות כמעט אחד לשני, כל כך הרבה כאלה עד שכבר אי אפשר לדעת מתי זה קטע מקורי שלו, מתי זה “של מישהו אחר”, ומתי זה שניהם מודבקים ומעוותים יחדיו לכדי סליל אחד.
האם כשקנייה ווסט (Kayne West) עושה רפרנס מוזיקאלי ל””21th Century Schizoid Man בשירו “Power” הוא עושה זאת משיקולים אסתטיים בלבד? זו כמעט עזות מצח שאחד האגוצנטריים הגדולים ביותר בארצות הברית של הכסף ירים את הראש ויעשה רפרנס ל”מכונה” שכמעט מהווה אנטיתזה מוחלטת לסמל שלו. ובכל זאת הוא עושה את זה. ואנחנו מחוייבים להכניס את העובדה הזאת להבנה של Power. האם זו קריאת תיגר? האם זו חבירה לצד השני?
האם איזכור זו גנבה? דלז וגאוטרי עונים שלא; איזכור זה לחבר את הטקסט למנוע שמישהו אחר יצר, אבל הכותב הוא זה שמחליט לאן הטקסט ינוע. ויטנשטיין כותב שכל דבר הוא נקודה במישור. צבע מסוים זו נקודה מסוימת במישור הצבעים. טקסט הוא נקודה במישור הטקסטים; מה קורה כשאני מזכיר את נקודה של מישהו אחר בנקודה שלי?
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב