משפט אייכמן כנקודת מפנה בחברה הישראלית ובשדה הספרותי / רוני שטראוכלר

במאמר זה אציג את משפט אייכמן כאחת מהנקודות המשמעותיות שחוותה מדינת ישראל כחברה ישראלית מתהווה. אטען שמעבר לסוגייה שנחקרה על ידי רבים ומציגה את משפט אייכמן כנקודת שינוי ברורה שהתחוללה בקרב תושביה של מדינת ישראל, הייתה לו גם השפעה קונקרטית בתחום הספרות. הדבר מתבטא בכמה אופנים: המשפט הובנה בצורה ספרותית על ידי התובע במשפט בצורה מכוונת ולא מקרית; המשפט סוקר בצורה ספרותית על ידי משוררים וסופרים שונים; וכמו כן המשפט השפיע על כתיבתם של יוצרים שונים וביניהם דן פגיס, ניצול השואה, שהוא אחד מהמשוררים שעלו לארץ והתיישבו בה לאחר המלחמה.

אוטו אדולף אייכמן, סגן אלוף בזרוע האס.אס בתקופת הרייך השלישי ופעיל בעיצוב הפתרון הסופי של בעיית היהודים ויישומו. אייכמן נתפס במאי 1960 בארגנטינה על ידי כוחותיו של המוסד הישראלי, והובא לישראל בכדי להעמידו לדין על פעולותיו ופשעיו כנגד העם היהודי בפרט, וכנגד האנושות בכלל. ב17 באפריל 1961 החל משפט אייכמן ובמהלכו התוודע הציבור הישראלי והעולם כולו לסיפורם של הניצולים. המשפט הכה הדים בחברה הישראלית והיווה גורם למפנים שהתרחשו בה בתחומים שונים, כגון: שינוי בתודעת הזהות הלאומית, שינוי ביחס כלפי קורבנות השואה והניצולים, ושינוי בעיצוב דמותו של ״העברי האולטימטיבי״.

החברה הישראלית שישבה בארץ ישראל בתחילת התהוותה של המדינה הייתה מורכבת ברובה מאוכלוסייה יוצאת אירופה. לאחר מלחמת העולם השניה ולאחר ההכרזה על הקמת המדינה החל גל עלייה גדול ממזרח אירופה, כאשר רובם המוחלט של העולים היו ניצולי שואה, שראו בארץ ישראל את המקום היחידי לקיום העם היהודי לאחר אירועי השואה שהתחוללה בארצות מולדתם. למרות מספרם הרב בחברה, העולים ניצולי השואה נתקלו בקשיי קליטה מצד האוכלוסייה היושבת בארץ, מפני שאלה ראו את עצמם כחלוצים וכגיבורים שישבו בארץ ונלחמו על המדינה כנגד הבריטים וכנגד הערבים על מקומם בארץ ישראל, וניצחו במאבקיהם. לעומת זאת, אל הניצולים הם התייחסו כאל אנשים חלשים, נחותים, כחושים ונידחים, סוג של “אבק אדם” משום שנכנעו למשטר הנאצי, “הלכו כצאן לטבח” ולא “נאבקו כראוי” על חייהם ;– זוהי הדמות הקוטבית לדמות הישראלי והצבר “האולטמטיבי” אותה ניסו לגבש בתקופה זו של המדינה. כמו כן, הם האשימו גם את היודנראט וחברי הקאפו היהודים אשר שיתפו פעולה עם הנאצים בכדי להציל את עצמם ואת משפחותיהם.

בהתאם לתפיסה זו, “הצברים” העריכו את המורדים בגטאות והפרטיזנים כגיבורים, מכיוון שהם נלחמו מול אויביהם ולא השלימו עם גורלם. היושבים בארץ לרוב לא הביעו התעניינות בסיפורם של הניצולים, ואף ניסו להפוך אותם מהר “לציונים קלאסיים”, גם על ידי כך שימחקו את עברם הגלותי. דבר זה הוביל לשתיקה (ולפעמים גם להשתקה אקטיבית) אצל רבים מהניצולים שראו שאין מקום לשיח על עברם וחוויותיהם הטראומטיות מהשואה [1].

הניצולים רצו להשתלב בחברה המקומית החדשה להם, ועם זאת לא לשכוח את עברם ומורשתם.
הם נאבקו בציבור למען חקיקת חוקים הקשורים לשואה, כגון: ב 1950 – נחקק החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, 1952 – הסכם השילומים, 1959- חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה שבהתחלה נקרא על ידי הכנסת (1951) “יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות” דבר שמוכיח את ההתייחסות לניצולים כגיבורים, אך ורק אם היו חלק מהמרד בגטאות או פרטיזנים.

המפנה של משפט אייכמן

משפט אייכמן עורר עניין רב ושינויי תפיסות בחברה הישראלית. העדויות הרבות של הניצולים מהארץ ומחו”ל החלו נחשפות בזו אחר זו, וזו הייתה הפעם הראשונה שרבים מיושבי הארץ והעולם שמעו את סיפורם האישי של הניצולים.
המשפט יצר קרבה ואמפתיה כלפי הניצולים, שעד אותה עת לא הצליחו להגיע להשתלבות מלאה בחברה בארץ. אצל רבים במקום האשמה כנגד התנהגות הניצולים במהלך המלחמה, כירסמה תחושת אשמה על התנהוגתם והתייחסותם שלהם כלפי העולים בבואם ארצה. בנוסף, יושבי הארץ החלו להבין שלא רק ששת מליון הנרצחים היהודים הם הקורבנות של המלחמה, אלא גם הניצולים עצמם. דוגמה להבנה זו הוא מאמר שנכתב בעיתון “דבר” מיום 5 במאי 1961: “שישה מליוני קורבנות נספו, והרבבות שעברו את מדורי הגיהינום הנאצי ובדרך נס ניצלו- הם אינם קורבנות?… האפשרות שהאיש שאנו מתחככים בו… הוא אחד מאלה, שנפשם נפצעה שם, מחייבת אותנו באופן מיוחד ליחס של סובלנות והבנה כלפי הזולת, כי מי יודע מה עמוק הפצע בנפשו” . (הדגשה שלי)

גדעון האוזנר הוא התובע מצד הקטגוריה במשפט אייכמן. האופן שבו האוזנר ניהל את מערך העדות היה אחד הגורמים לכך שהמשפט היה כל כך משמעותי והשפיע על כל חלקי החברה, ממבוגרים ועד בני נוער וילדים. אנסה אם כן להראות בנוסף כיצד האופן שבו האוזנר חבר להבנות את מערך העדויות במשפט היה מכוון על מנת לייצר תהודה בחרה הישראלית, וכיצד הדבר מחובר באופן הדוק אל השדה הספרותי.

התובע האוזנר משתמש במתודה קבועה בכל מאה ואחד עשר החקירות בהן חוקר את העדים, ניצולי השואה. בכל פעם כאשר ניגש לחקור עד הוא שואל אותן ארבע שאלות קבועות. ארבעת השאלות שהאוזנר שואל את העדים הן:
1. מה עשית בחייך לפני שפרצה מלחמת העולם השניה.
2. תאר מה קרה לך כשהתחילה המלחמה.
3. איך שרדת את המלחמה.
4. ספר על החיים שלך היום.

לשאלות אלה אפשר לייחס כמה נקודות, אותן ניתח לורנס דאגלאס במאמרו[2] . הראשונה היא שהאוזנר בנה את השאלות כך ששאלות 1 ו-4 מתייחסות לחייו האישיים של העד לפני ואחרי המלחמה, ואילו שאלות 2 ו-3 מתייחסות לחיי הניצול בזמן המלחמה עצמה. נקודה שניה היא שאפשר לראות את השאלות האלה כמבנה של סיפור:

א- אחד כסיפור עלייה לארץ- כאשר השאלה הראשונה מתייחסת לחיים באירופה, שתי השאלות הבאות מהוות את הסיבות לעלייה לארץ, ושאלה ארבע מתייחסת לחיים של הניצול בארץ ישראל (ברוב המקרים); כלומר יש פה מסע עלייה שלם.
ב- כל השאלות מעוצבות לפי המאפיינים של מבנה סיפור, שהם:
*אקספוזיציה – פתיח לסיפור, הצגה ראושנית, הצגת זמן התרחשות ומקום .
*סיבוך – נקודה בסיפור שממנה הכל מתחיל להסתבך אצל הגיבור .
*נקודת מפנה – הנקודה בה משתנה הגיבור או שמשתנה העלילה .
*שיא – הנקודה המותחת ביותר בעלילה .
*התרה – פתרון הבעיה וסיום הסיפור.

בתביעה, השאלה הראשונה היא האקספוזיציה משום שהיא נותנת רקע מקדים לסיפור המלחמה, השאלה השניה היא הסיבוך (הרגע שמתחילה המלחמה, מנקודה זו הכל התחיל להסתבך), השאלה השלישית היא נקודת השיא והמפנה גם יחד, משום שבתשובה הניצול מתאר את השינוי שחל בעלילה, הרגע בו הוא ניצל ושורד את המלחמה, שמבחינתנו זוהי גם נקודת השיא בסיפור, והשאלה האחרונה מתארת את החיים הנוכחים של הניצול, כלומר יש התרה- סיום לסיפור השואה.

האוזנר הצליח להפוך את חקירות העדות לסיפור ציוני, דבר שהופך את השואה מטרגדיה לניצחון והופך את הניצולים מקורבנות או אשמים לגיבורים, כיוון שהם עברו את כל הזוועות של המשטר הנאצי ושרדו; עברו תהליך מהאקספוזיציה להתרה, מאירופה לישראל. באופן זה האוזנר יצר ז’אנר חדש והוא הז’אנר הספרותי של סיפורי עדות הניצולים מהשואה. הוא הציב “כללי עלילה” לכל סיפורי העדות של הניצולים ש”יצאו לאור” מנקודה זו והלאה, יצק את חווית השואה בתוך תבנית עלילתית, ועל ידי פעולה זו הצליח לגרום לכך שהשומעים את העדויות יוכלו להבין ביתר קלות את סיפורי חוויות הניצולים ולהזדהות איתם.

מעבר לעובדה שמשפט אייכמן פתח את הדלת למשמע העדויות, וסיפורם ברבים בכלל, הוא יצר משמעות ספרותית רבה כאשר סיפור חייהם של הניצולים הפכו מסיפורי עדות לספרי סיפורת, אלו לא פרטים היסטוריים בלבד. הספרות הפכה אותם לאנושיים יותר, משום שזהו סיפורם האישי של בני האדם, דבר הנותן אפשרות הזדהות גדולה יותר. בנוסף לכך, ספרות זו מהווה הנגשה של חוויות השואה בקרב התושבים בארץ ובעולם.

אלתרמן והשינוי בתפיסת השואה

את משפט אייכמן סיקר נתן אלתרמן עבור העיתון “דבר”. מתוך קריאה בסיקוריו ניתן לראות מאפיינים דומים לאלה שהאוזנר עיצב בחקירותיו. אלתרמן בחר לכתוב את רשמיו מהמשפט בצורה ספרותית, הממחישה גם כן את ההיבט הציוני-לאומי באמצעות הסיפור של האדם הפרטי: “באותה שעת בין ערביים שבה נודעה לראשונה לכידת אייכמן, עברה באחד מרחובות תל אביב אשה יהודיה וראתה בתימהון כי האנשים עומדים קבוצות קבוצות וקוראים גיליונות עיתונים טריי דפוס. קבוצות אנשים עומדות. כל הרחוב כאילו עומד. קורא משהו מתוך דפים נחטפים, כבשעת הכרזת מלחמה. היא ניגשה אל אחת הקבוצות וראתה את הכתוב באותיות גדולות בראש הגיליון. אדולף אייכמן נתפס והוא כבר בישראל. היא ראתה זאת. עמדה רגע, התנודדה ונפלה מתעלפת. אנשים נשאוה אל חנות סמוכה… שם השיבו את רוחה. אשה יהודיה בערב יום חול, ברחוב, סמוך לתחנה המרכזית בתל אביב. קומי על רגלייך אשה יהודיה. קומי על רגלייך… את יכולה לעמוד ולא להתמוטט עוד. שנים עברו מאותם ימים שבהם התאמצו אימהות יהודיות, בצעקה אחרונה, להשליך את תינוקותיהן החוצה מחדרי הרעל הנסגרים עליהן בפקודתו של אייכמן…. קומי על רגלייך אשה יהודיה. את פה, בין החיים… ואדולף אייכמן נתפס בידי שלוחיה של המדינה היהודית והוא עכשיו בתוכה, והוא אולי אינו רחוק מן המקום שאת עומדת בו, והוא כלוא ומחכה לדין.” (מתוך נתן אלתרמן על משפט אייכמן, ”דבר”, 1960).
ניתן לראות כיצד המסגרת הסיפורית מעניקה משמעות לחוויית הניצולה והופכת אותה לגיבורה שהיא גם חלק מסיפור לאומי רחב יותר.

חיים גורי וההשרדות כגבורה

כמו נתן אלתרמן, גם חיים גורי סיקר את משפט אייכמן. גורי נולד ב1923 בתל אביב. הוא סופר, משורר, עיתונאי ויוצר קולנוע ישראלי. הוא היה חבר בארגון ההגנה, נשלח למחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השניה, ואת סיקוריו ממשפט אייכמן פרסם בעיתון “למרחב”. רשמיו מהמשפט קובצו בספר שיצא לאור בשנת 1962 ונקרא “מול תא הזכוכית”, עליו קיבל גורי את פרס סוקולוב לעיתונות.
גורי מציין בראיון שנערך עימו[3] כי מרגע נקודת המפגש עם הניצולים ומשפט אייכמן, משהו השתנה בחייו. המשפט מבחינתו היה ניסיון להבין מה קרה במלחמה ולמה זה קרה. בכל ספר שלו יש עיסוק כלשהו בנושא, אפילו בספר עיבל שהוא –לפי דבריו- הספר הכי ארצישראלי שלו, קיים פרק על השואה. הוא מעיד על עצמו שהחל מרגע המפגש עם הניצולים ושמיעת העדויות אין יום בחייו בו הוא לא חושב על השואה. הדבר שאותו עניין במשפט אייכמן הוא עצם האדם שעומד ומספר “לי זה קרה”.

המשפט שינה משהו בתודעתם של רבים, משום שלפי דבריו “משפט זה דרמה. ברגע שאנשים מופיעים ומדברים… זה תיאטרון. יש משהו בעדות ובשופטים, בהפסקות ובמעמד המשפט…

הדבר המשמעותי היה הפגישה עם העדות, בדרמה, בתיאטרון גדול הזה. כשמספרת אישה “תתני לי את הילד שלי…” מה עושה השירה? מה עושה התיאטרון? הוא מביא את הדברים לדרגה של קתרזיס, של היטהרות. השירה תמיד מדברת על המכאיב, ועל ההיעדר…”[4].

אותו הקתרזיס עליו מדבר גורי מודגם באופן מובהק אצל אלתרמן בקטע העיתונאי שהובא לעיל.
בסרט “פני המרד” (1985), אחד מהסרטים הדוקומנטריים על השואה שביים גורי, מובא השיר “ההתנגדות היהודית” המגדיר לנו התנגדויות נוספות, מעבר להתנגדות המזויינת במהלך המלחמה:
“התנגד מי שהבריח כיכר לחם / התנגד מי שלימד בחשאי / התנגד מי שכתב והפיץ והזהיר וקרע אשליות / התנגד מי שהגניב ספר תורה / התנגד מי שזייף תעודות / התנגד מי שהבריח מארץ לארץ / התנגד מי שכתב את הקורות וגנזם // התנגד מי שהושיט עזרה…” .
גורי מציין שעל ידי שימוש בכתיבה ניתן לתפוש את השואה ולהזדהות עימה בקלות רבה יותר: “משוררים כתבו על השואה, משוררים בני הארץ שמעולם לא דרכו באירופה, מדוע? מפני שאם אתה מזדהה עם העם הזה ואתה חלק ממנו אתה לא עורך סלקציות בהיסטוריה שלו…”. באמירה זו ניתן לראות שוב את ההיבט הציוני-לאומי שהדגיש המשפט.

דן פגיס מעבר לקו האימה

נקודת מבט נוספת אודות הקשר בין המשפט לספרות אבחן כעת אצל משורר ניצול שואה, שלאחר המלחמה הפך לחלק מהחברה הישראלית עקב עלייתו לארץ והתיישבותו בה.

דן פגיס נולד ב1930 במחוז בוקובינה, רומניה. אביו עלה לארץ כשהיה בן ארבע, אימו נפטרה באותה השנה, ולכן גדל והתחנך אצל סבו וסבתו. בשנת 1941 הוא גורש למחנה כפייה, שם מת סבו, ולאחר שחרור המחנה, פגיס חזר עם סבתו לרומניה. כשנתיים לאחר סיום המלחמה פגיס עלה ארצה במסגרת עליית הנוער, וכשהגיע לישראל נפגש שוב עם אביו. בארץ התחתן עם עדה, ולאחר מותו היא כתבה עליו מעין ביוגרפיה בספר בשם “לב פתאומי״ בו היא מספרת אודותיו. פגיס הושפע מאוד מחוויית השואה, אך ניסה להסתיר אותה מהסובבים אותו, כמו שמעידה על כך בספר אישתו, בתיאור על סירובו לדבר על הגירוש מביתו למחנה: “מה שעבר עליו באותו טרנספורט עכר את כל שנותיו ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים”[5].

שירתו של פגיס מאופיינת בחידתיות המתוארת באמצעות “מילות צופן”, ובאמצעות מטאפורות ודימויים הממחישים בעקיפין סיטואציות של אימה ופחד[6] . מוטיב נוסף שקיים בשיריו הוא תמונת המת-החי, כמו באחד משיריו המופיע בקובץ “הניסיון” שהופיע בספר “שהות מאוחרת” שיצא לאור בשנת 1964: “… חוזר כמתחיל בכח רגע, חוזר ער / לעיר הנחפזת שכבר נהפכה, / ושואל: אני הוא, האם עודני חי? / ולא יאמינו לך”.
פגיס הוציא לאור שישה ספרי שירה, ולאחר מותו יצא ספר שירה נוסף ובו מקובצים שירים שלו.
מעיון בספריו השונים של פגיס, ניתן להבחין בהתפתחות עם השנים מבחינת רמת החשיפה אל הקוראים והעולם למאורעות השואה. כבר בספרו הראשון של פגיס, “שעון הצל” אשר יצא לאור בשנת 1959 נוכחת חווית השואה, אך לא באופן מפורש. עדה פגיס מציינת בספרה כי גם השירים הנראים כשירי ילדות תמימים, טומנים בחובם את חוויות האימה מהשואה. ספר שיריו השני, “שהות מאוחרת” יצא לאור בשנת 1964, כשנתיים לאחר משפט אייכמן, ופגיס מעיד על עצמו שבעקבות משפט אייכמן הוא החל לחשוף יותר מחוויות השואה המודחקות.

לדבריו, “…החל מהספר השלישי ניסיתי לא רק לבטא את האימה אלא גם להתמודד איתה ולהשאר איכשהו בחיים… לקח לי בסופו של דבר חמישים שנה עד שהצלחתי לכתוב את המילים- ‘נולדתי במחוז בוקבינה’ “[7]. עובדה זו מתבטאת בעיקר בקובץ “הקרון החתום” המופיע בספר “גלגול” שיצא לאור בשנת 1970.

תמורות בשירתו דן פגיס בעקבות משפט אייכמן

ברצוני להמחיש את השינוי המתרחש בשיריו של פגיס בעקבות משפט אייכמן באמצעות הצגת שיריו מהקבצים השונים. אדגים כיצד הוא עובר מדיבור בקודים על טראומות השואה, לדיבור קונקרטי ממשי. דוגמה לכך אפשר לראות לפי השוואה בין שניים משיריו, כאשר אחד מהם פורסם בספר שיריו הראשון, לפני משפט אייכמן, ואילו השיר השני פורסם בספרו השלישי שיצא לאור כמה שנים לאחר המשפט:

הקרב (מתוך הספר “שעון הצל״) :
“…לאט, מעבר לקו האימה / יבואו טורים טורים, / ומכי תדהמה / ישתקו בפיות פעורים: / לא נודע מי ארור מי ברוך/ בעפר החרוך.”[8]

הַמִּסְדָּר (מתוך הספר “גלגול”) :
“הוּא עוֹמֵד, רוֹקֵעַ מְעַט בְּמַגָּפָיו, / מְשַׁפְשֵׁף אֶת יָדָיו: קַר לוֹ בְּרוּחַ הַבֹּקֶר, / מַלְאָךְ חָרוּץ שֶׁעָמַל וְעָלָה בְּדַרְגָּה. / פִּתְאוֹם נִדְמֶה לוֹ שֶׁשָּׁגָה: כֻּלּוֹ עֵינַיִם / הוּא חוֹזֵר וּמוֹנֶה בַּפִּנְקָס הַפָּתוּחַ / אֶת הַגּוּפִים הַמְּחַכִּים לוֹ בָּרִבּוּעַ, / מַחֲנֶה בְּלֵב מַחֲנֶה: רַק אֲנִי / אֵינֶנִּי, אֵינֶנִּי, אֲנִי טָעוּת, / מְכַבֶּה מַהֵר אֶת עֵינַי, מוֹחֵק אֶת צִלִּי.
לֹא אֶחְסַר, אָנָּא. הַחֶשְׁבּוֹן יַעֲלֶה בִּלְעָדַי: כָּאן לְעוֹלָם”[9].

כפי שאפשר להבחין מהתבוננות משני השירים, ישנו מעבר משימוש במילות צופן כמו “מעבר לקו האימה.. ישתקו בפיות פעורים… בעפר החרוך” בכדי לתאר את האימה, לשימוש בסיפור ממשי של המסדר שהתקיים במחנה כל יום.
בספרו הראשון כמות האזכורים המפורשים לשואה היא מועטה, והשיר “הקרב” שהבאתי למעלה, הוא כמעט היחיד שמבוטאים בו רמזים גלויים יחסית. בכרכים הבאים חווית השואה נוכחת בצורה ניכרת יותר לקורא, גם מבחינת כמות השירים.

אמנם אצל פגיס ההפחתה הניכרת בשימוש בהסוואות בעקבות המשפט מוצהרת על ידו במפורש, אך ניתן להניח כי ישנם עוד יוצרים אשר המשפט השפיע על אופן כתיבתם וחשיפת עברם.

ראינו אם כן, כי מערכת ההשפעות בין משפט אייכמן לספרות היא דו כיוונית: המשפט שאב את כוחו בין היתר מן המתודה הסיפורית שיצרו חקירותיו של האוזנר, ובתורו פתח פתח לעוד קולות להשמיע את סיפורם האישי ובכך השפיע גם על הכתיבה הספרותית שבעקבות השואה.
בנוסף, אפשר לראות גם את הכוח של סיפור. באמצעות סיפור עם עלילה ותוכן ניתן בקלות להרגיש תחושת הזדהות בין המספר לקורא ובין הקורא לדמויות. במקרה של החברה הישראלית, סיפורי השואה היוו את הגשר שהעניק לניצולים את הכוח להשתלב בקרב האוכלוסייה הארץ-ישראלית.

מנחה ועורכת: הדס סבתו

[1] יד ושם, חינוך והוראה מתוקשבת, החברה הישראלית והשואה.

[2] Rivka Yoselewska on the stand: the structure of legality and the construction of heroic memory at the Eichmann trail, by Lawrence Douglas.

[3] מתוך ראיון עם חיים גורי- עיתון מקוון – חינוך והוראה מתוקשבת. עם אביה סלומון-חובב ומרב ז’נו.

[4] שם

[5] עדה פגיס, “לב פתאומי” 1995, עמוד 38.

[6] מתוך מאמרה של פרופ’ חנה יעוז, “ספרות השואה ושירתה בעברית”.

[7] מתוך יד ושם, חינוך והוראה מתוקשבת. הוראת השואה באמצעות ספרות, מאת לירז לחמנוביץ

[8] דן פגיס, “שעון הצל” 1959, עמוד 22.

[9] דן פגיס, “דן פגיס כל השירים” 1991, עמוד 136.

חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד