מחוץ לבית מדרשינו, מול הנוף היפיפייה, בין הספה הכתומה לזולה, ממש לפני המטבח השורץ כל חי וצומח (וברובו נובל), שם המקום שאליו זולגים בין דפי הגמרא, בין שיח כואב על פוסטמודרניזם או וויכוח על סטרוקטורליזם ומבנה העולם, בין שירי יונה וולך ועיכול הארוחה האחרונה או סתם לישיבה נעימה עם עצמך. שם הולכים כדי לנשום רגע אוויר צח וליהנות מהשקיעה המרהיבה. בדיוק שם, נמצאה ערמה של מילים, של דפים, של אנשים, ועולמות אשר רק מחכים להראות ולהיות.
שם ניתן היה להבחין אך היה קשה לראות, כיצד שהתה לה ערמת ספרים מכובדת מאוד. יפת מראה, זקופת קומה, אך ריחה היה מין תעלומה. אולי המילה “שהתה” אינה מדויקת במקרה זה: יותר נכון לומר כי התנחלה לה שם ערמה, התיישבה במקום הראשון שהונחה, ומשם השתרשה לה לאיטה באדמה. בין הערמה חיו להם בשלווה ספרים מכל הסוגים, המינים, והצבעים. מספרות, לכלכלה, זהות, חילוניות, דברי קודש, פילוסופיית חוכמה, אומנות, שירה, ארץ ואדמה. וכאן, בבית מדרשינו והסביבה, כולנו שווים, שותפים (לא לקוחות!) למסע. ועל כל ספר ללא אפליה, גדלה לה חיה מיוחדת במינה. בין אצה לפטרייה, עם שכבת לחות מפרידה, חייה המתפרסת לאורך דרכה. למרות השוויון השורר באוויר הגולן המשובח, לכל ספר נתנה צבע מיוחד משלו. בין אפור לירקרק נתנה לספר שירה נידח, וצהוב כתמתם לספר ניתוח מקיף של התנ”ך. היא מתענגת על החופש שניתן לה פה במדרשה, לקחת ולצבוע כל ספר לפי בקשתה. כך זה כשיש חופש אמיתי- “להשתלט על כמה שיותר ספרים!” כך אמרה לעצמה. כך החזזית חיה את חייה במדרשה, בין ערמת הספרים שנותנים לה בית ושמחה. והחזזית היא אינה היחדה המתענגת על ערמת החיים האינסופיים הבאים אט אט למנוחה. כמוה השמש נהנית להשאיר את חותמה, משזפת את הלבן לצהבהב כתמתם. כי הלבן הפשוט, כבר אינו מעניין, תנו להתחספס להתחשל! המילים מצוירות בדיוק כה רב, כך לא החיים, זה לא המצב! תנו להן להשתנות, להתעגל ולהתגמש, להיות לחלק מהשילוב המקדש! ומהצד ההפוך לשמש מגיעה הרטיבות. מנסה לשקם את הדף הכבול. להחזיר את החיים, ולהשקות את היבש. כך טיפות הגשם המקררות, עם נגיעתן בדפים משנות: את הדף היבש הצהבהב הן מקפלות. מתעגלים להם הדפים, המילים, המשמעויות. וכעת את המילה צריך לנסות ולזהות. בין השמש לגשם מגיע הליטוף הקריר המנסה לטהר את הכתיבה, בנגיעה קלה ורכה להפיח רוח חיים חדשה. לתת עוד ניסיון, עוד רגע של תקווה אך במקום זאת הוא עושה את הפעולה ההפוכה. מפיח חיים, אך ברגע לוקח את הכל חזרה. בטעות תמימה אך חזקה מרחיק את המילים, את הדפים הרחק מעבר לגבעה. והספר אינו שלם, כעת הוא חסר עלילה. ועל האדם הקורא להיות בעל דמיון וכוח רב, שניתן לראות רק במערב! עליו לקחת נשימה עמוקה, ולהתחיל מסע של ריפוי ויצירה.
החומר המחיה של בני האדם, החי והצומח הוא אשר ממית את הספרים, מכלה אותם. המים, השמש, האוויר הצח- הם אשר משחיתים אט אט את אוצרנו, שכלינו צמא הדעת. הידע שאותו אנו כמהים לרכוש, לקבל, להשיג, ולשמר, משתרש עמוק מדי, ומקומו לא אצלנו בלב. כי הידע הרב והאינסופי לאדם, מתגלה כמתכלה ככל דבר בעולם. שוכבים להם חשופים, ומילותיהן אט אט שינו את צבעם, גודלם, ריחם, וחוזרים למצבם ההתחלתי. מפרפר צבעוני, המרחף מעל הכל, לזחל אשר משתוקק רק לאכול. להגיע לגולם האטום, שרק עם קילוף רב, ניתן לראות את צורתו המקורית.
לאחר חצי שנה של מחשבה ורצון לעשייה, הגיעה ההסכמה והוראה ברורה. עכשיו, אחרי החורף הקשה, אין עוד מקום לספרים בבית מדרשינו המלא. אפשר, מותר וצריך, את כל ספרי הקודש והחוכמה על היונימוג להעמיס. בהתחלה זה כאב, היה קצת לא נעים, לקחת עולם וכך להשליך על העגלה הריקה, בידיעה שספר זה לא יחזור חזרה. זה הרגיש קצת אסור, אפילו לא מוסרי. כי הרי לפני רגע עולם כמוהו קידשת ואותו לתהום כעת השלכת. בהתחלה קוראים את שם הספר, הכותרת, את התקציר ותוהים: איזה פספוס, איזה עולם, כמה עמוק היה ניתן? דומה הדבר לאדם נעים שבו ברחוב נתקלים, ואת צורתו רוצים לזכור כדי להגדירו במילים. אך לאחר עשרות ספרים, המוסר והאידאולוגיה נשלחים עם הדפים. והרגש מתעלה מעל התודעה- שחרור, אפילו התעלות, הרגשת גאולה. העולם מתהפך והחילול האוסר הופך למותר ולעיקר. לקחת את יסודנו פה בבית המדרש, ולהשליכו, להשילו מעלינו- רק לכמה רגעים זה מותר. מותר לא לחשוב על הבאות, על הפילוסופיות הגדולות, על ההלכות, הפסוקים, המשמעויות שאותנו ממלאים. רגע לחיות מתוך האסור וההרס המוחלט, בכדי לחזור פנימה אל הספר עם העמוד הלבן, הנקי, החדש?
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ח