דברי סיום ופרידה / מוקי צור

אני מבקש להודות לכם מקרב לב על הנכונות להיכנס לסבכים בהם שיתפתי אתכם, הן סבכים של חוקר, הן זיכרונות של פגישה והן לבטים של העומד כבר במדרון חייו. צריך הרבה כוח כדי להקשיב לקולו של מדרון כאשר אתה נמצא דווקא מטפס באותה דרך. אך עשיתם זאת בגבורה.

יש להבין כי לעומת מסורת של למידה של אלפי שנים של ספרות שגם נוצרה במשך זמן ארוך לפתע להתקרב למהומה הקצרה והגורלית של העידן החלוצי, של ימי אסון והתחלות מורדות שלא עוצבו עדיין כמצע ללימוד וככתבי קודש שבהם כשאין מבינים לא מתקיפים את הכתבים אלא את המפרשים. ראיתי אתכם מתקרבים לאט לאט להבין כי אתם נושאים בתוככם את אותן דילמות כמי שהעז לחצות את הירדן ולא נשאר משותק על הר נבו שלו.

לא נפגשנו מספיק אך אני מבין כי אנשים כמוכם עסוקים מאד במשימות, בחיי היחד, וכל אחד במחויבותו לספרייה שהציב בשולחנו כתביעה נחרצת להבין ולחיות.

אני מקווה כי לא תתבצרו מאחורי חומת הספרים ולא תתפזרו לכל הקצוות אליהם תקראו. גם תאפשרו לעצמכם נדודים וחיפושי דרך עינוגים וחלומות שרק יפרנסו את יכולתכם לאשר את אחריותכם לעולם ולחברים שלכם. ואם רכשתם כמה ידידים כמו המשוררת רחל ואבא קובנר, אנשי ביתניה ואהרון דוד גורדון דייני.

שלכם

מוקי

חזרה אל:  עלונטור – גליון כ”ח