ויעל הראשון בשבושים. צעיר וקטון היה, ולא ראינוהו. שולי ושקט היה, ונתעלם. אוי לו ידענו מה מר טעינו. “וכי למה תגיעו הנה?” היה שואל “מדוע תמלטו ותבואו הנה, ארץ מדבר וצייה? והנה אין פה אלא הרוחות העזות והיללה וחרוק השיניים”. “כסיל” היינו עונים אותו “שוב לארצך כי לא תדע, על ששמוע שמעת ולא תבין! כי על ספר יקום משפט. דע כי לא על הלחם היבש ולא על המים הדלוחים, כי אם על החירות תקום מדרשה!”. הוא שמע, ויאמר בליבו “הה! הנה כי כן שכנעוני אלו. אלך עיר הקודש ירושלים ואביאה מכרי ויחד נבוא הנה”. אמר ועשה.
וירבו השבושים מאוד ותימלא הארץ אותם. ונראה כי רבו ונאמר “אויה! עתה לא ייבצר מהם לעשות כל אשר ירצו! ראשונים יאכלו, ואנו שאריות נלקוט. ספרינו ייקחו, ולמקומותיהם בל ישיבו. מספלינו יישתו!”. ונאמר “הבה נתחכמה להם. נאמר כי ארוחת ערב תאוחר, ויאחרו לאכול ויהי האוכל לנו ולהם לא יישאר אלא מקווה מים ועופות מהלכין בו”. ונעשה ונשלח רצים דחופים ויאמרו “שמעו עם ה’! הצביקה ישראל על פלטותיך חלל, על כן יאכלו העם וישבעו אך מחצית השעה לאחר שעתה”. והעיר נטור נבוכה.
וישמע שחר את כל הדבר הזה וכל המזימה אשר תכננו ויאמר “הוי! הלא תורתנו הקדושה אמרה ‘וגר זאב עם כבש’, ואתם עם שבושים לא תשבו? שמעו דברי הו עם קשה עורף. על כל מיטה אוסיף שניים, ושבוש עם תלמיד ישב”. ויוסף שחר מיטה על מיטות, ותעשנה מגדל וראשו בשמיים. או אז יראהו האל ויאמר “עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”. וישבר האל מיטותינו, על עיי חורבות נישן.
מוסר השכל אקח / אזכור, ובל אשכך
מי ששבוש פה ישכן / בנפשו הוא מסתכן