דורות של יהודים עומדים לנוכח השאלה כיצד להתקרב אל אלוהים. עולם הלכתי, טקסטים ארוכים של תפילה ומסורת הגות ענפה מתעסקים בסוגיה הזו, האישית כל כך וקהילתית כל כך במקביל. ספר ויקרא עוסק בדיני קורבנות, שהם, ככל הנראה, דרך התקשורת הפולחנית המפורטת ביותר במקרא. מה בין ההתגלויות המפעימות והעוצמתיות, המדבריות ואלו שקדמו להן, עליהן קראנו בספרים הקודמים, לבין הזביחה הארצית והדמית המתוארת בפרוטרוט בספר ויקרא (וגם מעט קודם)? והאם משהו מאלו יכול לענות, ולו במעט, על צורך האדם המאמין בתקשורת עם אלוהיו?
בואו נחזור אחורה אל מעמד הר סיני, האירוע בו קיבלנו את התורה בה אנחנו הופכות והופכות עד עצם היום הזה על מנת למצוא תשובות ונחמות.
בני ישראל נוסעים מרפידים וחונים “נגד ההר”. המחזה הגדול עומד להתחיל, והעם הוא הקהל. היחיד שניגש אל השכינה, כשותף בהצגה, כמתקשר בר-שיח, הוא משה – “ומשה עלה אל האלוהים”. אלוהים קורא מן ההר ומשה מתרוצץ הלוך-ושוב לאורך חלקו השני של ספר שמות בין העם לאלוהיו, כגורם הקשר היחיד. כשבני ישראל כבר פותחים בדברים, כל מה שיוצא מפיהם המפוחד הוא מילים בודדות – “נעשה”, ושוב “נעשה”, ובסוף-בסוף גם “נעשה ונשמע”. העם מצווה להתנקות, להתפשט מיומיומיותו, מסממני האחיזה הקטנים אך הנוחים והיציבים במציאות. והנה ביום השלישי – קולות וברקים, ענן כבד, קול שופר חזק מאד – “ויחרד כל העם אשר במחנה”. אי אפשר להתעלם מן הפחד הנורא שבאירוע – רעש מחריש, עשן ככבשן, קולות שאפשר לראות, הר אליו אסור להתקרב, ואפילו המנהיג נעשה מעט זר ומרוחק; ובכל זאת, התשוקה לעמוד מול אלוהים ולחזות בשכינה גדול מן הפחד, עד כי משה מתבקש לרסן את העם: “רד העד בעם פן יהרסו אל ה’ לראות ונפל ממנו רב”. לא עובר זמן רב והפחד מכרסם את שאריות הסקרנות: “ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות”. אימת מוות, ואולי גם אכזבה עצמית, אופפות את הגדולה בהתגלויות.
משה מנסה להרגיע מעט, להסביר את ההיגיון בכל הדרמה הזאת – “אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”. מיד אחר כך הוא מסתובב מהם וחוזר אל חיק האלוהים, אותו העם רואה, עדיין, כענן חסר צורה, מרוחק ולא מוכר: “ויעמד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים”. עוד מעט ההצגה תיגמר, האל יישאר מרוחק, ואולי גם יותר מפחיד, מילים מבטיחות וקושרות נאמרו, חוקים חדשים נכתבו, ברית עולם נכרתה.
כעבור עוד כמה עליות וירידות מן ההר, תיאור כלים מיוחדים וחדשים ובנייתם, משה נשאר שם למעלה לפרק זמן ארוך יותר, ובשביל העם- ארוך מדי. העם המצפה למנהיגו פונה אל אהרן במעשה שאפשר לראות בו אפילו תפילה – “קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו”. בעקבות מעמד הר סיני, משה מקבל מעמד אלוהי כמעט, וכשהוא איננו – צריך לחפש אלוהים חדשים. העם מתפרק במהירות מנזמיו – סוף-סוף חלק ממנו יכול להיעשות אלוהי ולא רק מוגבל ומורחק – ואהרן עושה מהם עגל מסכה. וכמו שאומרים: השאר הסטוריה. פרק הסטוריה של אכזבה כבירה, בו יש מאכזבים ומאוכזבים – העם, משה, אהרן, העגל, האלוהים. משה שובר את הלוחות, שורף וטוחן את העגל, מערבב את אפרו במים ומשקה את העם.
הוא שב, נרעש, אל אלוהים אחרי שהכהנים מפילים, כמצוותו של משה, 3000 איש מהחוטאים. העבד הנאמן מבקש מהאל: “ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת”. משה מבקש הבטחה – אני נושא את קושי העם הזה רק אם אתה נושא – מכיל או סולח – את החטאים שלהם. אלוהים נושא את החטא בדרכו ומרגיע את משה: “מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. ועתה – לך נחה את העם… הנה מלאכי ילך לפניך”. ובאותו היום, אלוהים נוגף בעם על אשר עשה את העגל. עם שכוך המגפה, אלוהים מצווה את משה להמשיך את המסע אל עבר ארץ הברית, אותה הבטיח לאברהם יצחק ויעקב, בשינוי כאוב: לא אלוהים יילך עמהם, כי אם מלאך- “כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך”. המלאך יגרש את האמרי והחתי והפרזי והחוי והיבוסי, והארץ המובטחת עודנה זבת חלב ודבש, אך “אין השכינה שורה ומהלכת עמהם”, כלשון רש”י. העם שומע ומתאבל, מחבק את עדייו- “הכתרים שניתנו להם בסיני כשאמרו נעשה ונשמע”. אותם עבדים עבדי-עבדים שיצאו ממצרים, חצו את הים, פחדו בקבלת התורה וניסו למצוא את מנת חלקם האלוהית בעגל ממתכת – עומדים ובוכים את הפרידה מאלוהים. המעט שכבר היה נמחה – נשרף ונטחן, עורבב במים ונשתה. האל מזהיר – “אתם עם קשה ערף, רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך”. תכשיט הקשר, העטרה שעיטר להם אביהם, נלקח מהם.
משה, מצדו, מצטרף לדרמטיות: “וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ ה’ יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃” – משה, בכעסו, מתבדל, נפרד מעם ישראל. המגפה לא ריפאה את השבר העצום. ההפרדה בין האל לעם גדולה, ומשה, שעודנו מתקשר עם האל, מרחיק עצמו מעמו, מרעיתו, נטול העטרות. אבל ייתכן שמעשה זה גם נותן תקווה. מניתוק כמעט-מוחלט (שלולא משה ותחינותיו, אולי היה הופך למוחלט), כעת יש אפשרות לצאת החוצה אל הקודש. כל מבקש אלוהים צריך לצאת אל מחוץ לכלל, מחוץ לעם, על מנת לחזות בשכינה. אחרי חטא אקסטטי ומגפה, ישנה מציאות אחרת המסמלת את ההתרחקות שלהם מהרצוי. כעת עליהם להתאמץ. מעט מן ההרחקה הסיני-ית נמצאת ברגע הזה, בו השכינה נמצאת מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה.
בהמשך פרשת כי-תשא מתוארת הקרבה העצומה בין משה והקדוש ברוך הוא. העם נשאר מאחור, בהשתוקקות, פחד ועצב.
פרשות ויקהל-פקודי עוסקות בבניין המשכן. אט אט, השכינה נכנסת פנימה. העם מביא, שוב, את נדבת לבו – “חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'”. הכלים נעשים. יש עורות למשש ובושם להריח, יש שמן למאור. בתהליך השלמה וחיבור, אחרי תקופת כאבים, בני ישראל מתחילים להשתתף בעבודת הקודש. המשכן צפוי לעמוד במרכז המחנה, כמחבר את העדה. ההתגלות האלוהית לא תבוא עוד בענן וברעש (ויש שיצרו על כך), היא תבוא במחשבת כסף ונחושת. ישנם אנשי קודש, ולהם בגדים מכובדים משלהם. משה הוא לא הקרס היחיד המחזיק את המאזן בין קודש לחול כשאוהל מועד מונח על כתפיו, אלא- “ויחבר את היריעות אחת אל אחת בקרסים ויהי המשכן אחד”.
עבודת הקורבנות בה עוסקת פרשתנו היא עוד איחוי חזק בין המציאות האישית הקיומית של האדם לבין החיבור לאלוהיו, באמצעות טקס פיזי ודרמטי. הדיבור עם ה’ אט-אט הופך להיות במרכז ההתרחשות של עם ישראל, ולא מחוץ למחנה. העם יכול להשתתף, לתקשר. הוא מביא קורבן. פעולות יומיומיות בחייו מתורגמות לזבחי תודה או חטאת ובכך נעשות חלק מהקשר בין אדם לאלוהיו.
“ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד” – מתוך הגשמיות המחברת בין שמים לארץ הקב”ה מדבר אל משה. מתוך האוהל, זה שהורחק, זה שבסוף ספר שמות הענן מילא את כולו והעם לא היה יכול לשמוע, משם נאמר “אדם כי יקריב מכם קורבן… אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'”.
רצון ה’ ורצון האדם מתאחדים סביב פעולה שמאפשרת לכל אדם בישראל להיות חלק. בעתיד, יעלו בני עם ישראל ברגליהם ממש אל אותה העיר אליה אנו נושאים את עינינו היום בתפילת עמידה. הרגל, אותו איבר שהוזהר מדריכה על הר סיני, נעשה מצווה שיש בה שיתוף – אדם ומקום.
בפרשנות חצופה זו הסתמכנו, ראשית, על המחשבות והרגשות שעוררה בנו תורתנו. משולבים בין השורות ובין האמירות גם דברים מהמדרש, רש”י ואונקלוס. דילגנו או עברנו בחופזה על פרקים חשובים בתולדות עמנו על מנת להגיע לשורה התחתונה, ועל כך צר לנו. הראשית והאחרית היא – צריך עיון גדול. שנזכה להפוך בה ולהפוך בה דכולי ביה. שבת שלום ובריאות איתנה.