חדש 1

במאמר זה אציג את משפט אייכמן כאחת מהנקודות המשמעותיות שחוותה מדינת ישראל כחברה ישראלית מתהווה. אטען שמעבר לסוגייה שנחקרה על

להרוג את מות המחבר במות המחבר, רולאן בארת מדבר על כך שהכתיבה היא הרס של כל קול, של כל מקור

במאמר זה אני רוצה להתעסק בתסביך הקדושה והקדשה של פרויד בהסתכלות יונגיאנית, ולהביט עליהן כארכיטיפים המצויים בתת המודע הקולקטיבי הן

גלות הטקסט ז׳אק דרידה, הפילוסוף הצרפתי-יהודי שפעל במהלך המחצית השניה של המאה האחרונה, הציג בפני העולם את הדקונסטרוקציה, מונח אותו

מתי אומר שאני “אוהב” מישהו? כשלא אחליף אותו תמורת דבר. כי אני אוהב אותו, ולא את מה שיש בו או

“החכם אינו מלומד, המלומד אינו חכם” (הטאו של פו)   “טאו” בסינית – “דרך”. לפי הטאו, לכל דבר יש את

המצב מן התיאורטיקנים שיושבים ומפרשים אנו יוצאים אל המציאות. המרחב התרבותי שלנו מורכב מכמות אינסופית של סמלים, המייצגים ממשות עמוקה

תחושה המלווה אותי לעיתים תכופות, היא תחושה של חלקיות. תפיסות, רגשות, זהויות, כולן מלוות בתחושה מנקרת כי אין כאן ייצוג

בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותו של הסובייקט. בעידן הפוסטמודרני עלתה טענה כי התקופה המודרנית ותקופתנו אנו הן

”ואם רץ לבך שוב למקום”[1] הכל מבקשים את החידוש. חיי היומיום, השגרה והעמל בעולם המודרני מביאים אנשים לידי חיפוש מחודש