עלונטור

עוד דומית חצות ניצבת בכיכר כוכבים ולילה גלימתה מתעטפת בכיסופי הלבנה כי אהובה חמק עם בוא החושך שאון היום הוא

על צוק גבוה מביטה אל קו האופק והולכת בזהירות אל הקצה בקצב קבוע, גם כשגובר הדופק, לא אעצור אפילו אם

וגם שנה אחרי קריעת ים סוף הקרקע החולית עדיין זוכרת איך רמסו אותה מליון רגליים ואיך סגרו עליה המים ואיך

    שבת בבוקר אני בערסל סופג קצת שמש ואור ליטוף של חימום ברפרוף ועיטוף שרוקד, מדגדג על הגוף עפעפיים

בתור מתפלל, יום כיפור בבית הכנסת הוא יום עוצמתי. עוצמתו תלויה בבית הכנסת. כולם מרגישים את המורא הגדול ששורה בכל,

ראש השנה. הרגע הזה, מלא הקתרזיס וספוג התחנונים, שבין סוף מוסף לתקיעות השופר. השמש של אמצע היום צובעת באצבע לבנה

הִרְהַבְתִּי – “שֶהֵם הִרְהִבוּנִי”, וַאֲנִי שֶׁלֹּא הָיָה מִי שֶׁיָּרְהִיב אוֹתִי, בּוֹדֵד הִרְהַבְתִּי עַצְמִי בִּפְנֵי מַקְהֵלַת קוֹפֵי אָדָם, בַּבּוּנִִים, כְּאִלּוּ הָיִיתִי

הרבה מאוד זמן, ראיתי את המציאות כמו ענן של ערפל. הכול סביבי בתנועה חסרת כיוון ואני כמו נסחפת במערבולת, כמו

“ניתן היה לכתוב מאמר קצר על אהבת החורבות. בכל אופן, מה ניתן לאהוב מלבד זאת? אי אפשר לאהוב מונומנט, ארכיטקטורה,

כולנו מפחדים מהבדידות. כולנו יודעים בדידות. אפילו אלוהים. “תא חזי, הא אתמר סדורא דיחודא כלא בחד היך הוי, והא אתמר,