עלונטור

עם סיום זמן קיץ של מחזור ההילולים   “כִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם

  אין אדם לומד תורה אלא במקום שבו לבו חפץ. אין אדם לומד תורה. לא לומד לא תורה. אין-אדם לומד

  אהיה אהיה אשר אהיה אוחילה לך אך אינני הסנה אני נאכלת תחת שמי תכלת והכסא הכבד נישא על גבי

כיסופין אֶל הָאֶחָד והיחיד אָדוֹן הכול כיסופין לְטוֹב אמיתי צייר לִי אְוֹתִיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה תֵּן לִי מָקוֹם     חזרה

צומת שמשון זה קל לכתוב. כי זה מה ששמעתי כי תכננתי כבר בראש זה היה נשמע טוב. ועכשיו? מה קשה.

אתמול באחת בלילה נמאס לי לחיות. לאחר שקילה קצרה של מצבי החדש פניתי לארון התרופות הקטן במקלחת ולא מצאתי משהו

בין שפתותיו המתוקות ואפו הפצפון היה שביל קשיח של נזלת. על ראשו כיפה שקוטרה גדולה ממנו ופאות שמבצבצות מבעד לאזניו.

א. אם המדרש הוא באמת, כפי שאני סבור, הפכהּ של הפרפראזה, הרי אופיה של זו מצביע על אופיו של זה.