מרים הייבן

והעיקר, העיקר להרגיש בקיצוניות, כך היא לחשה לי בשקט. מילותיה הדהדו בראשי כמו שיר ערש ישן והסתובבו במעגלים בין קירותיי

הרבה מאוד זמן, ראיתי את המציאות כמו ענן של ערפל. הכול סביבי בתנועה חסרת כיוון ואני כמו נסחפת במערבולת, כמו

הסוף מלווה אותי כמו ענן אפור בשמי תכלת. “לא יבוא הגשם” אני לוחשת בעקשנות בעודי דוחסת את הענן למגירה המאובקת

בימים הקרים של החורף, כשאני קצת עצובה ולבד, מבטי מטייל תכופות לכיוון הרצפה ואני מוצאת את עצמי תוהה: בשביל מה

וכל זה גורם לי לתהות כשהן שרות ביחד- זו מקהלה? וסך הצלילים- הם מנגינה? אני תוהה באוסף הצלילים הצורות המילים

מה שלא ידעתם עליי, זה שיש לי ילד מחמד. הוא קטן כל כך שעיניו צלחות לנוכח פרצופו. שערו בהיר כחיטה,

כמו אוויר אשר כולא אותו בלון הוא מתנועע בטירוף מתרוצץ הלוך ושוב מחפש יציאה   כמו בלון מלא אוויר מרחף