עלונטור

היום, על החוף, בהליכה מתונה / מדרום תל אביב אל צפונה / מימיני העיר בסאונה / משמאלי החול והים /

  הלב גועש בדהרה. כאותו בן סוסי שאמרו לו: ‘רוץ ודהר בהר ובבקעה!’ ויום ולילה אין בו.   אבל אני

  רְצוֹנִי לוֹמָר זֶהוּ זֶה. הַדָּבָר הַזֶּה הַמִּדְבַּר הַזֶּה הַמִּדְבַּר שֶׁל הַמִּדְבַּר הַזֶּה.   רְצוֹנִי לוֹמָר, שְׁתִיקָה, שְׁרִיקַת רוּחַ אֱלֹהִים

הבעיה שלי עם הקפיטליזם, היא לא בעיה בצורת הפעולה של המערכת. זאת אומרת: כשאני מנסה לענות לשאלה איך קפיטליזם פועל,

בתוליו של המדבר נקרעו פעם נוספת על ידי בן אנוש. הוא נע במהירות, מבטו קבור בחול, הבעות תסכול ונחישות מתחלפות

“מה שאתה חייב להבין הוא שהמוח והנפש של התלמידים שלך, כמו גם שלך, הם פויקה“, אומר לי חבר רב עצה

  כְּשֶׁתַּרְעִים עלי שתיקה שְׁבִילֵינוּ יְגַלּוּ כְּאֵבָם אצעק מצוקה שעתיים תִּזָּהֵר בפליאתם   כשתראה אותי בשקיקה בִּשְׁבִילֵנוּ אגיל כבִלְעָם אצחק מצוק

  הַיֵשׁ כְּתב סנגוריה על איש הצבא שדמותו (דמות גיבור?) מעולם ניצבה כְּמבחן של מוסר: אִם יָפֶה כאייל או כָּעוּר

כשבאים לחסות בצל זהותנו, תחת כנפי השכינה שלנו, בבית הכנסת של השכונה שלנו, לטבול במקווה הלאומי שלנו, לזאת ייקרא גיור.